על החלטת ביהמ"ש הצבאי ביהודה (בפני כב' השופט סא"ל שלמה כ"ץ)

בתיק מס' 7384/15 מיום 3/12/15

(הערר התקבל)

תאריך הישיבה: 08 בדצמבר 2015, כ"ו בכסלו התשע"ו.

החלטה

העובדות שבבסיס ערר זה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. ביום 29/11/15 ניגשה המשיבה למעבר "מיתר" בכוונה להיכנס לישראל, ולבקר את בנה העצור בכלא בנגב. במהלך בדיקתה במגנומטר השמיע המכשיר צפצוף והמשיבה התבקשה לגשת לחדר בדיקה צדדי לשם חיפוש על גופה. כשהחלה המשיבה לפשוט את בגדיה, נפלה מחזייתה סכין מתקפלת, שאורך להבה המתקבע הוא כ- 6.5 ס"מ.

התביעה הגישה כתב אישום נגד המשיבה בעבירה של החזקת סכין, וביקשה לעצור את המשיבה עד תום ההליכים נגדה. בבית המשפט הצבאי יהודה דחה כב' השופט כ"ץ את בקשת התביעה. הוא כתב, שעל אף החשד המובן, כי המשיבה התכוונה לדקור או להבריח את הסכין לבנה הכלוא, הרי הסבריה של המשיבה, לפיהם שכחה את הסכין בחזייתה, אף שאינם סבירים במיוחד, לא נסתרו בראייה אובייקטיבית כלשהי. המשיבה עברה במחסום שאין בו מגע ישיר בין הנבדקים לבין החיילים הבודקים ועל כן לא היה סיכון ממשי לחיילים. כמו כן ציין, כי הוכח להנחת דעתו שהמשיבה סובלת ממצב נפשי וגופני שיש בו כדי להשפיע על שיקול דעתה, ויום קודם לאירוע הייתה מאושפזת בבית חולים. כיוון שהמשיבה בת 60 ועברה נקי, ראה השופט כ"ץ לנכון לשחררה ממעצר, בתנאי שתפקיד ערבות של 5,000 ₪, ותחתים שני אנשים על ערבות צד ג' של 10,000 ₪ כל אחד. השופט כ"ץ עיכב את שחרורה של המשיבה למשך 72 שעות.

על החלטה זו הוגש ערר מטעם התביעה.

בדיון בפניי טען התובע המלומד, כי טעה בית המשפט כאשר דרש מן התביעה להציג ראיות שיסתרו את טענת המשיבה, כי שכחה את הסכין בחזייתה בתום לב במשך יומיים. די בניסיון החיים כדי לסתור את הטענה הזו, ולהניח כי כוונתה של המשיבה לא הייתה תמימה. בניגוד לטענת ההגנה, ולהנחה שבבסיס החלטתו של השופט קמא, במחסום מיתר יש אפשרויות חיכוך ומגע ישיר בין הבודקים לבין הנבדקים. הסיכון הנשקף ממעשי המשיבה גבוה, ובגל פיגועי הסכין האחרון רואים כי עבר נקי וגיל מתקדם אינם ערובה להיעדר סיכון. לכן ואין להסתפק בחלופת מעצר.

הסנגור הנכבד, עו"ד ספיה, טען בלהט רב, כי התביעה פעלה שלא כראוי כאשר הגישה את הערר לאחר שחלפו 72 שעות מהחלטת השחרור בבית המשפט קמא, ובכל זאת לא שוחררה המשיבה ממעצר. בינתיים הפקיד בנה של המשיבה את סכום הערבות וחתם על הטפסים כערב צד ג', וכעת הם מאוכזבים וכועסים מאד.

לגופו של עניין טען הסנגור, כי בהליך פלילי אין מקום לניחושים אודות כוונותיה של הנאשמת. אם אין ראיה ברורה לכוונת זדון בלבה של המשיבה, יש להניח לטובתה כי אמרה אמת בחקירתה, וכי שכחה את הסכין בחזייה. אין מדובר בחזייה צרה וצמודה המוכרת בציבור הישראלי, אלא בבגד רחב מתחת לשכבות בגדים עבות, שאפשר להניח בתוכו סכין כה קטנה ולשכוח אותה. לו רצתה המשיבה לעשות פיגוע, בוודאי הייתה מצטיידת בסכין גדולה יותר, והייתה שולפת אותה בקרבת המעבר. המשיבה מבוגרת ואינה בקו הבריאות, ובניה טוענים שהיא מבולבלת ושוכחת דברים. גם אם במקרים רגילים אפשר היה להורות על מעצר, הרי במקרה זה הנסיבות הייחודיות מצדיקות שחרור ממעצר.

לאחר תום הדיון ביקש הסנגור כי אעכב את מתן ההחלטה בערר כדי לאפשר לו לסיים את התיק בהסכמות עם התביעה. כעבור כ-10 ימים הודיע,  לי כי הניסיון נכשל, ויש צורך בהכרעתי בשאלת המעצר.

בטרם אדון בטענות הערר לגופן, ראיתי לנכון להניח את דעתו של הסנגור, כי התביעה לא הפרה את הוראות הדין כאשר הגישה את הערר יותר מ- 72 שעות לאחר החלטת עיכוב הביצוע שנתן השופט קמא. לפי סעיף 41(א) לצו בדבר הוראות ביטחון, כאשר שופט מורה לשחרר עצור, והתביעה מודיעה על רצונה לשקול הגשת ערר, רשאי השופט לעכב את השחרור עד 72 שעות, ושבתות ומועדים לא יבואו במניין השעות. החלטת השחרור והעיכוב ניתנה ביום ה' 3/2/15, וערר התביעה הוגש ביום ב' 7/12/15, בתוך תקופת 72 השעות שניתנו לתביעה, בניכוי יום השבת.

לגופו של עניין, אני סבור כי במקרה זה הצדק עם התביעה. הראיות והחזקות המשפטיות הן לחובת המשיבה: היא החזיקה סכין שלהבה מתקבע מחוץ לביתה, ולפי סעיף 248(ג) לצו בדבר הוראות ביטחון, עליה הנטל להוכיח כי החזקת הסכין הייתה למטרה כשרה. הסבריה של המשיבה לא משכנעים בעיניי. החיילות שבדקו אותה העידו בחקירה, כי כאשר עברה המשיבה במכשיר הבידוק המגנטי המכשיר צפצף, היא התבקשה להסיר מספר פריטי לבוש, נשאלה אם יש ברשותה חפץ מתכתי שעשוי לגרום לצפצוף, והשיבה בשלילה. גם כשהחלה להתפשט בחדר הצדדי, לא מסרה את הסכין עד שההפשטה הגיעה לחזייתה, והסכין נפלה אל הרצפה.

המשיבה אמנם טענה, כי שמה את  הסכין בחזייתה יומיים לפני האירוע, כדי להרחיקה מהישג ידם של נכדיה. אך לטענת הסנגור, שאותה תמך במסמך רפואי, המשיבה הייתה בבית חולים ביום שלפני האירוע, וכיוון שנבדקה שם, לא ייתכן שהסכין הייתה ברשותה באותו יום. אמנם לטענת הסנגור, הדבר מעיד על כך שהמשיבה מבולבלת, אינה זוכרת מה בדיוק עשתה, ולא היו לה כוונות לפגוע באיש. אך מצד שני, אפשר לראות בכך הוכחה, שהמשיבה שמה את הסכין בחזייתה זמן קצר לפני שיצאה  בדרכה לישראל.

טענה נוספת שנסתרה היא, כי במעבר מיתר אין אפשרות למגע ישיר בין הנבדקים לבין החיילים הבודקים. לפי מזכר שבתיק, יש מספר מקומות, שבהם קיים מגע בלתי אמצעי בין המאבטחים והעובדים האחרים במעבר לבין האנשים הנכנסים אליו, ובהם אפשר לתקוף ולפגוע בסגל המעבר.

אני סבור, כי מכלול הנסיבות מקים חשש ממשי כי המשיבה התכוונה לעשות מעשים בלתי כשרים ומסוכנים באמצעות הסכין שהוסתרה בחזייתה. שניים מבניה של המשיבה כלואים בישראל. היא הסתירה סכין מתקפלת בבגדיה למרות שידעה כי בדרכה לישראל היא עתידה לעבור במעבר ובו בידוק ביטחוני. בתקופה אלימה וסוערת זו, שבה גם נשים צעירות וגם מבוגרות ביצעו פיגועים קטלניים ומסוכנים מאד, אין זה בלתי סביר שאישה בת 53 (ולא בת 60, כפי שכתב השופט קמא בטעות) תפגע בביטחון הציבור באמצעות הסכין שהחביאה בבגדיה. לכן, אין מקום לשחרר את המשיבה לחלופת מעצר.

אני מורה על מעצרה של המשיבה עד תום ההליכים נגדה.