ע"מ 3162/14 ג'ומעה חסן ג'ומעה חואג'ה נ' התביעה הצבאית

על החלטת ביהמ"ש הצבאי יהודה (בפני כב' השופט סא"ל שמואל פלישמן)

בתיק מיום 06.11.14

(הערר נדחה)

חקירה מאז 4/11/14, ומעצרו נדון בפניי בבית משפט זה ביום 9/11/14. הסנגור טען אז כי לעורר בעיות רפואיות שונות – ובעיקר קושי נפשי – שמחייבים מעקב ואולי אף טיפול נפשי ותרופתי. כתבתי בהחלטתי כי "כדי לוודא שהעורר אכן מקבל מענה ראוי לבעיות הרפואיות שעליהן הצביע הסנגור בדיון, אני מורה כי עד לדיון הבא במעצרו של העורר יוכן דוח המסכם את מצבו הרפואי של העורר מבחינה פיזיולוגית ונפשית, ותישקל על ידי גורמי הרפואה בכלא הקצאת תרופות שעליהן דיבר הסנגור בדיון".

ביום 13/11/14 הובא העורר לדיון בהארכת מעצרו בפני כב' השופטת רס"ן סיגל טורג'מן. בדיון התרעם הסנגור על כך שלא הוגש דוח רפואי מפורט, אלא מסמך קצר שהתייחס רק למצבו הפיזי של העורר. כיוון שעדיין עמד בתוקפו צו למניעת מפגש בין הסנגור לבין העורר, והעורר לא נכח בעת שסנגורו טען בעניינו, ביקש הסנגור שבית המשפט יקריא בפני העורר את מהלך הדיון כפי שישתקף מן הפרוטוקול.

בהחלטתה, כתבה כב' השופטת טורג'מן, כי אמנם הדוח הרפואי שהועבר לעיונה לקוני, אך נלוותה לו – כחלק מן הדוח הסודי של גורמי החקירה - התייחסות מפורטת של עובדת סוציאלית בכלא, למצב הנפשי של הנחקר. בעקבות זאת, כתבה: "נדמה כי תלונות החשוד נבדקו ובעקבותיהן הוחלט לערוך פיקוח על תאו כל רבע שעה".

השופטת הנכבדה כתבה עוד, כי אמנם לא מצאה התרשלות בטיפול בעצור, אך כיוון שאין לדעת מה הכשרתה של העובדת הסוציאלית לקבוע מצב נפשי, הורתה להביא את הנחקר בפני פסיכיאטר, שיבחן את מצבו הנפשי של העצור. כמו כן הורתה להכין דוח רפואי מסכם שיועבר לידי ההגנה, ולהפריד את דוח העובדת הסוציאלית מן הדוח הסודי, כך שאפשר יהיה להעבירו לידי הסנגור. בשולי החלטתה כתבה השופטת הנכבדה כי דחתה את בקשת הסנגור להקריא לחשוד את פרוטוקול הדיון, כיוון שהחשוד מנוע מפגש עם עורך דין ולא יהיה זה נכון שיידע מה היו טענותיו של הסנגור או מה נשאל והשיב החוקר על מהלך החקירה. לכן הסתפקה בכך שמסרה לעצור את התייחסותו של הסנגור למצב הרפואי.  

בסופו של דבר האריכה השופטת טורג'מן את מעצרו של העורר ב- 8 ימים, המסתיימים ב-20/11/14.

על החלטה זו הוגש ערר ההגנה.

בדיון בפניי הדגיש הסנגור המלומד, כי אינו עורר על עצם הארכת המעצר לצורך חקירה אלא על כך שלא קוימה החלטתי להכין דוח רפואי גם על המצב הנפשי של העורר, ועל כך שהשופטת קמא דחתה את הבקשה להקריא בפני העורר את פרוטוקול טענותיו של הסנגור.

התובע הצבא טען, כי נחקר בשב"כ נתון במעקב רפואי צמוד ומקבל טיפול רפואי רצוף. כאשר רופא מתרשם מקושי נפשי של נחקר – רק אז נקרא פסיכיאטר לבדוק אותו. טענותיו של הסנגור פוגעות בכבודם של רופאי שירות בתי הסוהר, שבדקו את העורר ורשמו את ממצאיהם. יש לראות בסיכום המצב הרפואי של העורר ובהתייחסות העובדת הסוציאלית שבדוח החקירה מענה להוראתי מן הדיון הקודם. העורר נבדק מאז פעם נוספת בידי רופא, וגם אז לא נמצאה בעיה חריגה. בכל זאת, ייבדק העורר בידי פסיכיאטר היום או מחר.

לעניין הקראת פרוטוקול הדיון בפני עצור המנוע מלפגוש סנגור – השאיר התובע את הדבר לשיקול דעתי.  

גם במועד הדיון בערר היה בתוקפו צו למניעת מפגש בין העורר לבין סנגורו. לכן טען בפניי העורר רק לאחר שהסנגור יצא מן האולם. בעין בלתי מקצועית אפשר היה להתרשם כי יש קושי מנטאלי מסוים בהתנהלותו של העורר. הוא סיפר, כי היחס אליו בחקירות נאות, וכי נבדק על ידי רופאים ועל ידי עובדת סוציאלית. עם זאת, לטענתו, הוא לא קיבל טיפול כלשהו למרות שהוא עדיין סובל מכאבים בקיבה וברגלו. לדבריו, הוא מסר לרופא על הבעיות הנפשיות שלו ועל התרופות שנטל לפני מעצרו. כששאלתי אותו על מצבו הנפשי, והאם הוא עדיין שוקל לפגוע בעצמו, אמר שאינו יודע.

עיינתי בדוחות הרופאים, בתכנית החקירה ובהחלטת בית המשפט קמא. אני מסכים עם הסנגור, כי הדיווחים הקצרים של הרופאים והחובש – שהתייחסו בעיקר למצב הרגל והקיבה של העורר, אך הזכירו גם כי הוא סובל מ"אי-שקט" – ועמדתה של העובדת הסוציאלית המוזכרת בדוח החקירה, אינם בדיוק "דוח רפואי מסכם של מצבו הפיזיולוגי והנפשי" שאותו ביקשתי בהחלטתי האחרונה.

עם זאת, לא מצאתי טעות בהחלטתה של השופטת קמא להסתפק בשילוב הדוחות הללו. בסופו של דבר, שילוב המסמכים האמורים מלמד שהושגה גם מטרתו של הסנגור וגם מטרת החלטתי: העורר מצוי במעקב רפואי צמוד, תוך מודעות לבעיות נפשיות שסבל מהן, ולקשיים נפשיים שהוא עדיין חווה. הוא יעבור בדיקה פסיכיאטרית, וכפי שקראתי בדוח החקירה - אושרה הכנסת תרופות לעורר, והדבר נמסר לסנגור. מכאן שאין כעת הצדקה לערר בתחום הטיפול הרפואי בעורר.

בעניין הקראת פרוטוקול הדיון בפני עצור המנוע מלפגוש עורך דין, אני סבור כי לא נפלה טעות בהתנהלותה של השופטת קמא. אני מסכים עמה, כי משהוצא צו מניעת מפגש עם סנגור, לפי סעיפים 58 ו- 59 לצו בדבר הוראות ביטחון, אין להתיר לנחקר עצור לדעת מה אמר סנגורו בדיון המעצר.

הרעיון שבבסיס מניעת המפגש בין נחקר-עצור לבין סנגורו הוא מניעת העברת מידע ביניהם, אם המידע עשוי לשבש את החקירה או לפגוע באינטרס ביטחוני. אין כוונה לחשוד בכל הסנגורים כי הם נכונים לשבש חקירות; אלא שסנגור עשוי להעביר – גם בלא ידיעתו וללא כוונה – מידע בין הנחקר לבין מעורבים אחרים בפרשה, או לתרום לכך שנחקר יסתיר מידע שנדרש לשם סיכול פעילות טרור מסוכנת.

למעשה, ההוראות הצו שהוזכרו לעיל עוסקות במניעת העברת מידע בין עצור לבין סנגורו, ולאו דווקא במניעת מפגש ביניהם. לא המפגש הוא שיוצר את הבעיה, אלא המידע שעובר במהלכו; והרי יכולים העצור והסנגור להעביר מידע ביניהם גם מבלי להיפגש פנים אל פנים: בהתכתבות, בשיחת טלפון, ובאמצעות צדדים שלישיים. יש לקרוא אפוא את סעיפים 57 עד 59 לצו בדבר הוראות ביטחון כסעיפים שמאפשרים למנוע מן הנחקר-העצור קשר עם גורם כלשהו מלבד גורמי החקירה, לרבות קשר עם סנגור. כל עוד עומד בתוקפו צו לפי סעיפים אלה, יש להימנע מכל מצב שבו עלול לעבור מידע לא רצוי בין העצור לבין סנגורו, או בינו לבין אדם אחר. 

בפרוטוקול דיון בהארכת מעצר עשויים להופיע פרטים, שיגרמו לשיבוש חקירה ביטחונית. למשל, שאלות הסנגור או תשובות החוקר עשויות לחשוף פרטים על קורותיהם של שותפים לעבירה, על מצב החקירה, ועל שיטות פעולה חסויות. לכן יש להימנע מלמסור את הפרוטוקול לעצור.