ע"מ 2663/15תאיר זכריא עבדאללה סעדיה, נ' התביעה הצבאית

עניינו של הערר הנוכחי בהחלטת בית משפט קמא להורות על  מעצרו עד תום ההליכים של העורר.

כתב האישום והחלטת בית המשפט קמא

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שלוש עבירות של סחר בציוד מלחמתי. שלושת העבירות בעלות מאפיינים דומים, כאשר נטען כי סוכן משטרתי יצר קשר עם מחמד אבו אשקיר, שהוא מוכר בחנות בבעלות העורר. הסוכן התעניין ברכישת זיקוקים, ועל פי הנטען, לאחר דין ודברים בו נטל חלק העורר, קנה בשלוש הזדמנויות זיקוקים. על פי הטענה, בפעם הראשונה שילם הסוכן לעורר 1,400 ₪ תמורת ארגז זיקוקים ושקית נוספת ובה ארבע כוורות של זיקוקים (פרט האישום הראשון). בפעם השנייה, נרכשו עשרים ארגזי זיקוקים תמורת 20,000 ₪,  שהועברו על ידי הסוכן לעורר (פרט האישום השני). כמות דומה של ארגזי זיקוקים, נרכשה גם בהזדמנות השלישית (פרט האישום השלישי).

בהחלטתו, המורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, קבע בית המשפט קמא כי כל העסקאות בוצעו, על פי הראיות המצויות בתיק בידיעתו ובאישורו של העורר. בית המשפט אף ציין כי הראיות מלמדות על מעורבותו הפעילה של העורר בשתי העסקאות הראשונות ועל קבלת סכומים של 20,000 ₪ כאמור, עובדה שאינה במחלוקת. בית המשפט הוסיף וקבע כי העבירות מקימות עילות מעצר של מסוכנות ואף חשש להימלטות. בעניין זה, הגיש בית המשפט כי העורר כבר הורשע וריצה עונש מאסר בגין עבירה זהה. בית המשפט קמא, אף דחה את טענת הסנגור לאכיפה בררנית על רקע שחרורו של המעורב הנוסף, אבו אשקיר. בית המשפט קבע כי עניינו של אבו אשקיר, העובד כשכיר אצל העורר ואשר עברו נקי, נבחן מזה של העורר.

הערר ותשובת התביעה

בערר, מעלה הסנגור שורה של טענות נגד החלטת בית משפט קמא.

בראש ובראשונה, סבור הסנגור כי פעולתו של הסוכן הייתה פעולה של סוכן מדיח, ומשכך, קיים פגם בהעמדת העורר לדין. עוד טוען הסנגור להיעדר ראיות לפרט האישום השלישי. בעניין זה, גם מקריאת כתב האישום לא עולה מעורבות ממשית של העורר. זאת ועוד, הסנגור מפנה למעורבותו האקטיבית של אדם שלישי, בשם עאמר, שלא נעצר ולא נחקר. לדעת הסנגור, אותו עאמר, הוא למעשה בעל הזיקוקים והוא האדם עימו עמד הסוכן בקשר. כל אלה, מנתקים את הקשר לעורר ויוצרות, לכל הפחות, תשתית ראייתית מוחלשת. גם במישור עילות המעצר, סבור הסנגור, כי הראיות היו צריכות להביא את בית המשפט לקבוע שעאמר ואבו אשקיר היו הרוח החיה מאחורי העבירות, בעוד חלקו של העורר היה שולי, כאשר אחריותו מסתכמת בבעלות על החנות. לאור זאת, בשים לב לעובדה כי עניינו של אבו אשקיר הסתיים בעונש מאסר בפועל של 22 ימים ובקנס כספי בלבד, אין מקום להורות על מעצרו עד תום ההליכים של העורר. בנסיבות אלה, סבור הסנגור כי היה מקום להזדקק לחלופת מעצר.

התביעה הצבאית, מתנגדת לערר. לטעמה, החלטת בית משפט קמא מבוססת כדבעי. העורר היה מעורב באופן פעיל לפחות בשתי עסקאות. כבעל החנות, הוא בעל האינטרס המרכזי לסחר בזיקוקים. עוד מדגישה התביעה את ההבחנה הנדרשת, לטעמה, בין עניינו של העורר, שהורשע בעבר בעבירה זהה, לבין עניינם של מעורבים נוספים כנטען.

מעיון בראיות התביעה עולה כי קיימות ראיות לכאורה, לשתי העבירות הראשונות המיוחסות לעורר בכתב האישום. ראיות אלה מצויות באמרותיו של הסוכן, המכונה נ"פ 576/14. סוכן זה מתאר את מעורבותו האקטיבית של העורר ברכישה הראשונה, כאשר מתקיים בינו לבין הסוכן משא ומתן בנוגע למחיר הזיקוקים, והעורר אף מוסר כרטיס ביקור עם שמו ומספרי טלפון לשם רכישות נוספות. לדברי הסוכן, העורר אף קיבל את הכספים שנמסרו על ידו לביצוע הרכישה. באופן דומה באשר לרכישה השנייה. הסוכן מתאר כי, לאחר תיאום הגעתו עם אבו אשקיר, הוא פוגש את אבו אשקיר ואת העורר בחנות. לדבריו, העורר מורה לאדם בשם עאמר להביא עשרים קופסאות, ואף מבקש מהסוכן להציב את רכבו מאחורי החנות כדי להעמיס את הזיקוקים. יצוין כי, לדברי הסוכן, עאמר מעמיס את הסחורה על פי הוראותיו של העורר. בהמשך, מוסר הסוכן 20,000 ₪ לעורר.

 תיאור זה, מוצא תימוכין בהקלטות אודיו ווידאו.

בניגוד לאמור, לא מצאתי בראיות התביעה כדי לבסס את מעורבותו של העורר בפרט האישום השלישי.

כאן, המקום לדחות את טענתו של הסנגור לפיה הסוכן פעל כ"סוכן מדיח". לא מצאתי בתיק החקירה ראיות היכולות להצביע על פעולה פסולה של הסוכן, אשר ניתן לפרשה כהדחה לבצע את העבירה. דברי העורר בפני הסוכן, לפיהם יש לו כמות גדולה של ארגזי זיקוקים אותם הוא מוכר, סותרים את טענת הסנגוריה, כי לולא שידולו של הסוכן, לא הייתה מבוצעת, לכאורה, העבירה.

אף באשר לעילות המעצר, לא מצאתי עילה לסטות מקביעותיו של בית המשפט קמא.

ההבדל בין עניינו של העורר לבין זה של יתר המעורבים, מחמוד אבו אשקיר ואותו עאמר שלא נעצר, בולט לעין. בעוד השניים הינם עובדים שכירים בחנות, העורר הוא בעליה. יתרה מכך, בשונה מאבו אשקיר, לעורר עבר בתחום, כאשר הוא כבר הורשע בהחזקת זיקוקים ונפצים במשקל של מעל לשני טון. באותו עניין, ולאחר שנשפט לשישה חודשי מאסר לריצוי בפועל, לצד מאסר מותנה בקנס, התקבל ערעורו והעומד עונשו על חודשיים מאסר (עד"י 1123+1124/11 סעדיה נ' התוב"ץ).

על רקע האמור, בשים לב לנכונותו של העורר למכור כמויות גדולות של זיקוקים לכל דורש, ותוך התייחסות לנזק הפוטנציאלי העלול להיגרם לביטחון האזור משימוש לא ראוי באותם זיקוקים לשם פגיעה בכוחות הביטחון ולהכנת מטעני חבלה, יש לקבוע שמתקיימת עילת מעצר של מסוכנות (ודוקו, יש לקרוא את הדברים בצוותא עם קביעותיי בעד"י 1123/11, בו הבחנתי בין סחר באמצעי לחימה בהם ניתן לעשות שימוש ישיר, לבין העבירה של מכירת זיקוקים בחנות צעצועים).

זאת ועוד, מידת האמון הנדרשת לשם הזדקקות לחלופת מעצר, אף היא אינה מתקיימת בעניינו של העורר. כאמור, העורר חזר לסורו, ועל אף שכבר נענש בהזדמנות אחת, ראה לנכון להמשיך ולסחור בזיקוקים בכמויות גדולות.

בנסיבות אלה, לא אוכל להניח לטובתו כי יקיים את תנאים מגבילי שחרור אפשריים.