ע"מ 2342/15 איאד חאבס חליל אשויכיה נ' התביעה הצבאית

זהו ערעורו של איאד חאבס חליל אשויכיה, אשר באמצעות פרקליטו, עו"ד נאשף דרויש, ערער על החלטתו של ביהמ"ש הצבאי ביהודה (כב' השופט רס"ן חיים בלילטי), שהורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק זה.

מכתב האישום אשר הוגש נגדו, עולה, כי העורר, כך נטען, גנב את רכבו של שמעיה יפה, הוא המתלונן, כאשר רכב זה חנה ביישוב מודיעין עילית.

כפי הנטען בכתב האישום, הניע העורר את הרכב ללא מפתחות, והוא היה גם זה שהחליף את לוחיות הזיהוי שעל הרכב.

על מעשה הגניבה נודע למתלונן בעקבות שיחת טלפון אשר קיבל מחברת איתוראן, כאשר נתגלה לה שהרכב הגנוב נמצא באזור רמאללה. נוכח פניית המתלונן למשטרה, נעצר העורר ביום 10.07.15, יום לאחר הגניבה, כשהוא נוסע ברכב הגנוב מכיוון רמאללה לכיוון עזריה.

כפי האמור בפתיח להחלטה זו, הורה ביהמ"ש דלמטה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

בקצירת האומר, טען העורר בכתב הערעור, כי אין בעניינו ראיות להוכחות הדברים המיוחסים לו, ואפילו אם נמצאו כאלה, הרי שלכל היותר יהא בהם כדי להוכיח ביצוע עבירה של קבלת רכב גנוב, אך בשום פנים לא מעורבות איזושהי בגניבת הרכב עצמו.

משאלה הם פני הדברים, טען העורר, ואין ניתן להוכיח את עבירת גניבת הרכב, מאליו מתייתר הטיעון בעניין הפרת צו בדבר סגירת שטח, כנטען בפרט האישום הרביעי שבכתב האישום, באשר אין ובלתי אפשרי לקשור את העורר לפרט עבירה זה.

משום כל הנסיבות האמורות לעיל, ושלילת הטיעון לעניין קיום חזקה תכופה שבתוך כך, טען הסנגור המלומד לביטול החלטת ביהמ"ש קמא ולקבלת הערעור.

לתביעה הצבאית דעה שונה לחלוטין, שלפיה יש לעמוד מאחורי החלטת ביהמ"ש דלמטה ולדחות את הערעור באחת. נסיבותיה של התביעה הצבאית נומקו בהרחבה בטיעוני התובע, כפי הופעתם בפרטיכל הדיון.

בחנתי היטב את הדברים כפי הבאתם בפניי.

לעניין התשתית הראייתית, יצוינו כמה דברים:

אין עוררין כי נגנב רכב וזה נתפס בחזקתו של העורר בחלוף זמן, ובתוך 24 שעות. לא מקובל עליי כי הזמן הנקוב לעיל מונע את הכלתה של החזקה התכופה. הדברים מקבלים משמעות יתר גם מהעדות שניתנה בתיק על ידי המתלונן, אשר עוד ביום 09.07.15, ראה את הרכב הנגנב כשהוא חונה במקום שהחנה אותו. בחלוף יום אחד בלבד, ובשעות הבוקר, נמצא העורר כשהוא נוהג באותו רכב גנוב.

גם בחינת ההסברים שנתן העורר לנושא הימצאותו ברכב הגנוב, אינה מותירה ספק לעניין העדר אמינות דבריו. לטענתו, קיבל את הרכב מאחרים, שאת פרטיהם לא יכול היה למסור, על מנת לוודא את נכונות גרסתו. גם ממסר שם מעבידו היה לוט בערפל, וחרף העובדה שלטענתו הוא עובד באותו מקום משך חודשיים ימים, לא ידע לציין שם מלא של אותו אדם שאצלו לטענתו עבד.

יתרה מזו, העורר אף לא ידע לציין איך להגיע למקום עבודתו, מקום בו הוא עובד, כאמור, חודשיים ימים.

כאשר נחקר העורר ביחס לטענותיו לעניין לקיחת הרכב, הסתבך בתשובות שלא היה מאחוריהן דבר, אף ניסה לשבש את פעולות החקירה בעת שהחוקרים עשו כל מאמץ כדי להתקשר עם ארוסתו.

לכל אלה מתווסף האירוע, שלפיו עצר העורר את רכבו בדרך ראשית, כאשר ראה לפניו, מחסום משטרתי, ולא התקדם לעברו.

מן המקובץ, ולאחר שקראתי את ממצאי החקירה אשר הובאו בפניי, עולה כי לעורר לא היה כל הסבר מניח את הדעת באשר להמצאות הרכב הגנוב בחזקתו. התנהלותו ומסכת התנהגותו, מובילות למסקנה, שלפיה יש די ראיות לקשור את העורר למעשה גניבת הרכב, כפי האמור בהחלטת ביהמ"ש דלמטה.