ע"מ 2254/15 התביעה הצבאית נ' אחמד חאמד סולימאן חדיר

המשיב הואשם בבית משפט יהודה בעבירות הקשורות לארגון החמאס, ובהן חברות בארגון החמאס, וביצוע שירות עבור ארגון זה (תיק 3591/14). המשיב שוחרר בתנאים שונים, אולם לאחרונה נעצר שוב לאחר שהפר את תנאי השחרור. התביעה פנתה לבית המשפט בבקשה חדשה למעצרו של העורר לנוכח הפרת התנאים, וכן ביקשה לחלט את הערובה שהפקיד. בית משפט קמא דחה את בקשת התביעה למעצרו של המשיב, והורה על חילוט מחצית מן הערובה בלבד. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

לטענת התביעה, אין מקום להקל עם מי שהפר תנאי שחרור. המשיב הפר מספר פעמים לא מבוטל את תנאי השחרור, ומשהופרו תנאי השחרור, הוכיח המשיב כי אין לתת בו אמון כלשהו. הפרת תנאי שחרור הינה עילת מעצר עצמאית, ובנסיבות העניין יש הצדקה לממשה ולהורות על מעצרו של המשיב. כמו כן, אף ראוי להורות על חילוט כל הערובה.

לדעת הסניגור, אין מקום לשנות מהחלטת בית משפט קמא. לדעתו, ההפרות בהן מדובר אינן חמורות, שכן ההפרה המרכזית בנוגע למשיב הינה כי יצא מביתו שלא בשעת "ההתאווררות" שנקבעה לו, אלא בשעה אחרת. לדעת הסניגור, המדובר בהפרה מינורית, לא משמעותית. מרבית הזמן שהה בביתו כפי שנדרש ממנו, ועל הפרות פעוטות אלה בודאי שאין הצדקה להורות על מעצרו. עוד נטען כי המשיב סבר בתום לב כי מותר לו לצאת מביתו במשך שעתיים ביום בשעות הצהריים, ולא כפי שנקבע בהחלטת השחרור, ועל כן בודאי לא ניתן לומר כי יש כאן מסוכנות משמעותית או הפרה ביודעין של האמון שניתן בו.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

משנדחתה בקשה למעצר עד תום ההליכים, ובית המשפט החליט על שחרור בתנאים, נדרש הנאשם למלא אחר התנאים במלואם. הופרו התנאים, רשאית התביעה לפנות בבקשה למעצרו המחודש.

בשונה מהחלטה בשאלת המעצר עד תום ההליכים הנדונה לראשונה, המחייבת שקילתה של חלופה, סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו – 1996 קובע כי בשאלת הפרת תנאי מתנאי הערובה אין חובה לשקול חלופת מעצר. וכפי שנקבע בבש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי (פורסם בנבו, 17.9.2009):

"המדובר איפוא בעילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה ואיננה קשורה לעילות המעצר האחרות, כגון החשש לשיבוש הליכי משפט, המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, או חומרת העבירות המיוחסות לו. דומה כי הרציונאל שבבסיס עילת מעצר עצמאית זו נובע מן החשיבות שייחס המחוקק לעובדת הפרת תנאי מתנאי הערובה שנקבעו לאותו נאשם, והדבר מובן, שכן כל חלופת מעצר שהיא מבוססת בראש ובראשונה על יכולתו של בית המשפט ליתן אמון בנאשם, בין השאר כדי שלא ינצל את תנאי השחרור כדי לעבור עבירה, להתחמק מן הדין או לשבש הליכי משפט (ויודגש - אין אלה חלופות ממצות), וזאת כמובן לאחר שנקבע כי קיימת עילה לעצרו עד תום ההליכים וקיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו (ראו: בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385 (2000) (להלן: עניין מזרחי). מרגע שמופר אמון זה (ואפילו לא התקיימה אחת מהחלופות הנ"ל), יתקשה בית המשפט לשוב וליתן את האמון הנדרש בנאשם פעם נוספת"

מכאן כי הפרת תנאי הערובה מהווה עילה עצמאית ונפרדת, שבגינה, בשל הפרת האמון שניתן בנאשם מצד בית המשפט, ברגיל אין מקום להזקק לחלופה נוספת, גם אם הדבר אפשרי. ועל כך כבר נכתב בבש"פ 8112/14 פלוני נ' מדינת ישראל (14.12.2014):

"מן המפורסמות הוא שחלופת מעצר מתבססת על אמון שבית המשפט רוחש לנאשם, וכאשר נשמט האמון מתמוטטת מאליה גם החלופה"

בענייננו, ההפרה מהותה התעלמות מ"מעצר בית" שנקבע בעניינו של המשיב. על הפרה מסוג זה נכתבו בבש"פ 3239/08 שוקרון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.5.2008), הדברים הבאים היפים לענייננו:

האמצעי של תנאי השחרור, ובייחוד של "מעצר הבית", נועד להפחית, ככל האפשר, את הפגיעה בחירותם של הנאשמים שקיימת נגדם עילת המעצר. אולם כדי שניתן יהיה להשתמש באמצעי זה, יש צורך להבטיח כי הוא יהיה יעיל ומטרתו תושג. מוסד השחרור מן המעצר בתנאים מגבילים מבוסס על ההנחה שהנאשמים יקיימו את תנאי השחרור, בין היתר בשל החשש שההפרה תחזיר אותם למעצר. סלחנות מוגזמת להפרת תנאי השחרור עלולה לעודד בעקיפין את ההפרות, ובכך לפגום ביעילותו של האמצעי שקבע המחוקק כדי להגן על חירותו של הנאשם (פרשת ג'אנם, שם; פרשת משה, שם). דלדול כוחה של חלופת המעצר להשיג את מטרתה יוביל לצמצום האפשרות לעשות שימוש באמצעי זה, וכפועל-יוצא מכך יתגבר הכורח - הלא-רצוי - להיזקק למעצר מלא מאחורי סורג ובריח. לאור זאת, דווקא "מגמה זו של מיעוט הפגיעה בחירות מחייבת לשמור מכל משמר, כי אכן תושג מטרת המעצר [...] וזאת על ידי הקפדה יתרה בדבר קיום התנאים שנקבעו בחלופה של מעצר בית"

הדברים נכונים במיוחד למי שמעצר הבית בעניינו הינו בשטח A, שם מלכתחילה היכולת לפקח על קיומו של מעצר הבית הינה נמוכה. מכאן כי הפרתו של אמון שניתן בנאשם, כי יקיים את תנאי השחרור למרות שהייתו בשטח A, הינה פגיעה משמעותית וחמורה, ולמעט מקרים חריגים – תצדיק את החזרתו של הנאשם למעצר.

מן הכלל אל הפרט

המשיב שלפניי הפר את תנאי מעצר הבית בהם היה נתון מספר לא מבוטל של פעמים. לשיטת התביעה עשרות פעמים, ולשיטת ההגנה מספר פעמים בודד. עם זאת, גם לשיטת ההגנה אין המדובר בהפרה חד פעמית. די בכך כדי להכריע גורלו של ערר זה.

בערר על החלטת שחרורו של המשיב לחלופת מעצר לאחר שהוגש נגדו כתב אישום (ע"מ 1761/14) נכתב כדלקמן:

"כאמור, ברור כי מגורים בשטח A או B, מהווים שיקול רלוונטי ומשמעותי בהחלטה אם לאפשר שחרור ממעצר בעת המשפט. הקושי לאכוף את תנאי השחרור כשהנאשם מתגורר בשטחים אלה יביא לכך, שרק נאשם שאפשר לתת בו אמון רב יחסית, ואשר אין נשקף ממנו סיכון גדול, ישוחרר לחלופת מעצר....