ע"מ 1986/15 מוחמד סוהיל אחמד אלאח'רס נ' התביעה הצבאית

כתב האישום והחלטת ביהמ"ש קמא

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו חמש עבירות של ביצוע מעשה מגונה לפי סעיף 305 לחוק הפלילי הירדני, 1960.  על פי הטענה, בארבעה מקרים בוצעו העבירות כלפי נשים מעל גיל 15.  בהזדמנות  נוספת בוצע לכאורה המעשה בנערה שטרם מלאו לה 15. המעשים התרחשו כולם במפעל רהיטים שבבעלותו ביישוב עמנואל, בין ממאי 2014 לבין אפריל 2015. המעשים כללו נגיעות במקומות שונים בגופן של המתלוננות ואף באזורים אינטימיים, נשיקה וחיבוק ואף אמירות  פוגעניות שונות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה להאריך את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

ביהמ"ש קמא קיבל בקשה זו. בהחלטתו, ציין ביהמ"ש כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומה של ראיות לכאורה. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי ריבוי המעשים, הימשכותם על פני כשנה והפגיעה בנשים רבות מקימים חזקת מסוכנות. ביהמ"ש ציין כי חזקה זו אף מודגשת בעובדה כי העורר הוזהר מספר פעמים על ידי עובדים במקום עבודתו לבל יחזור על המעשים האמורים. עוד הפנה ביהמ"ש לאמירה של העורר, ממנה למד על שליטה מצידו.

הערר ותשובת התביעה

מכאן ערר הסנגוריה, במסגרתו חלק הסנגור על קביעותיו של ביהמ"ש קמא במספר מישורים. ראשית, טען הסנגור כי ביהמ"ש קמא פירש בצורה שגויה ראיות שונות. העורר לא העיד על עצמו כי הוא חסר שליטה, והוא אף הכחיש חלק גדול מהמעשים המיוחסים לו. מכל מקום, טען הסנגור כי המעשים אינם מלמדים על מסוכנות אשר לא ניתן לאינה בחלופת מעצר, שכן כולם בוצעו לכאורה, במקום אחד ובסיטואציה ממוקדת. הסנגור הוסיף כי עברו של העורר נקי וכי הוא נשוי ואב ל-5 ילדים. בנסיבות אלה, הציע הסנגור לשחרר את העורר בחלופת מעצר, הכוללת איסור כניסה ליישוב עמנואל, הפקדה כספית והחתמת ערבים ישראלים.

התביעה הצבאית התנגדה לערר. לדעת התובע, הצבר המעשים מלמד על מסוכנות משמעותית. התובע טען כי ביצוע חמש עבירות שונות, גם כלפי קטינה בת פחות מגיל 15, מלמד על חוסר יכולת של העורר לשלוט בדחפיו. לדעת התובע, התפרסות המקרים על פני כשנה מחזקת את המסקנה האמורה.

שני הצדדים תמכו את טיעוניהם בפסיקה של ביהמ"ש העליון.

דיון והכרעה

המעשים שבוצעו לכאורה על ידי העורר חמורים. ברם, על מנת להכריע בערר זה עלינו לבחון מה מידת המסוכנות הקונקרטית הנשקפת משחרורו של העורר והאם קיים חשש כי ימלט מפני אימת הדין.

לאחר שעמדתי על המעשים המיוחסים לעורר ועל כלל הנסיבות האופפות אותם, מגיע אני למסקנה כי  על אף קיומה של מסוכנות מסוימת זו ניתנת להפגה בחלופת מעצר.

עיקר מסקנה זו נובע מקבלת טענת הסנגור כי אכן המעשים שבוצעו על ידי המערער ממוקדים, הן מבחינת זירת ביצוע והן מבחינת אופי התרחשותם. הראיות מלמדות, לכאורה, כי העורר ניצל הזדמנויות שונות שניכרו בדרכו לבצע מעשים מגונים בנשים אשר הגיעו למפעל שבבעלותו. על אף שהמעשים כללו פגיעה פיסית, לעיתים לא קלה, הם אינם מתאפיינים בהפעלת אלימות כלפי הקורבנות. כאשר העורר ראה שהקורבנות התנגדו, הוא לא התמיד במעשים ואף התנצל. מעבר לכך, המעשים היו רגעיים באופיים.

אף האמירות אשר צוינו על ידי ביהמ"ש קמא אינן מלמדות, לטעמי, על חוסר שליטה של העורר בדחפיו או על סיכון משמעותי. בעניין זה, יש לחדד כי חלק מהאמירות יוחסו לעורר על ידי המתלוננות, בעוד הוא מכחישן. אף לא מצאתי תימוכין לאזהרות של עובדים במקום כפי שקבע בית המשפט קמא, מלבד במקרה אחד, בו בעל מפעל שכן שוחח עם העורר, בעקבות אחד המקרים המתוארים בכתב האישום. על כן, לא הייתי ממהר לבסס חוסר שליטה של העורר בדחפיו אך ורק על סמך שיחה זו. מצאתי לדייק עוד כי, בניגוד לאשר נטען בפרט האישום השלישי, המתלוננת ציינה שהעורר נגע באבריה האינטימיים מעל לחצאיתה ולא כפי שנכתב בכתב האישום.

לא מצאתי בחומר הראיות כל ראייה היכולה לתמוך בחשש כי העורר לא יתייצב למשפטו. אומנם אם יורשע העורר הוא צפוי לעונש מאסר, אולם בהתחשב בעובדה כי מדובר באדם ללא כל עבר, בן 42, נשוי ואב לילדים, ניתן להבטיח  את התייצבותו בקביעת ערובות מתאימות.

הנה כי כן, לנוכח אופיים של המעשיים ומקום ביצועם הממוקד, סבורני כי ניתן לצמצמם משמעותית את המסוכנות הטמונה בשחרור העורר באמצעות תנאים מגבילים מחמירים.

לאור זאת, הנני מקבל את ערר הסנגוריה. העורר יוכל להשתחרר אם יעמוד בתנאים הבאים:

• הפקדת 20,000 ₪.
• החתמת שני ערבים אזרחי או תושבי ישראל, על ערבות בסך 20,000 ₪.