ע"מ 1848/16ואח' התביעה הצבאית נ' לית אנור מעזוז עדילי

שלושת המשיבים נעצרו בפעילות יזומה של המשטרה באזור מחנה הפליטים שועפאט שבקרבת ירושלים, כשברשותם היתרים מזויפים ליציאה מן האזור לישראל. שלושתם הודו בחקירותיהם כי אין זו הפעם הראשונה שהם נתפסים בתחומי ישראל. הוגשו נגדם כתבי אישום המייחסים להם זיוף מסמך רשמי והצגתו, וכן הפרות של הצו בדבר סגירת שטח ויציאה ללא היתר מן האזור.

בבית המשפט קמא ביקשה התביעה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט קמא, מפיו של כב' השופט סא"ל שלמה כ"ץ, דחה את הבקשה והורה לשחרר את המשיבים ממעצר בתנאי שכל אחד מהם יפקיד ערבות בסך 1,200 ₪ וימסור מספר טלפון שבאמצעותו אפשר יהיה לזמנו למשפטו.

לגבי המשיב 3 – צאלח מחמד – החמיר השופט קמא את התנאים כיוון שהתברר כי עבר את העבירות החדשות כשלושה חודשים בלבד לאחר ששוחרר ממאסר ממושך בגין עבירות ביטחוניות שונות, הוא הראה שאין עליו מורא בית המשפט וקיים חשש ממשי כי יימלט מן הדין.

על שחרורם של שלושת המשיבים הוגשו עררים של התביעה. כיוון שענייניהם של המשיבים דומים למדיי, הם מיוצגים על ידי אותו סנגור ונדונו במאוחד גם בערכאה הראשונה, קיימתי גם את הדיון בערריהם במאוחד.

התביעה הצבאית טענה, כי החלטות בית המשפט קמא לשחרר את העוררים חורגות מן ההלכה המקובלת, לפיה יש לעצור עד תום ההליכים את מי שנתפס, נעצר והוזהר יותר מפעם אחת שלא לצאת את האזור ללא היתר, בייחוד כשהוא עובר עבירות נלוות כמו זיוף ושימוש במסמך מזויף. לשלושת המשיבים מניע כלכלי להמשיך לעבור עבירות דומות, שכן הם מסרו בחקירותיהם כי פעלו כדי להתפרנס. הצורך לעצור את המשיב 3 רב במיוחד, כיוון שהורשע בעבירות חמורות ואין לתת בו אמון כי יתייצב לדיונים בבית המשפט.

הסנגור הנכבד, עו"ד מדחת דיבה, טען כי הראיות אינן חד משמעיות ולא ברור אם בכלל נעברה עבירה, שכן המשיבים נתפסו בשטח מחנה פליטים שועפאט, כשהיו בצידו הפלסטיני, מן הצד המזרחי של גדר הביטחון, ולכן לא יצאו מן האזור ולא נכנסו לשטחה הריבוני של ישראל. המשיבים אף תיארו בחקירותיהם כי הגיעו למקום שבו נתפסו בנסיעה ישירה מן האזור ישירה, ללא מעבר במחסום כלשהו. מלבד זאת, טען כי אין סיבה לשנות את החלטתו של בית המשפט קמא, שכן נסיבותיהם האישיות של המשיבים אינן קלות, הם מפרנסים את משפחותיהם ומתמודדים עם קשיים רפואיים שונים של בני משפחותיהם.

התובע השיב לטענות כי מכלול הראיות מלמד שהמשיבים נתפסו בצד הישראלי של גדר הביטחון. השוטר שרשם זאת בדוח פעולה ציין כי הייתה פעולה יזומה לאתר שוהים בלתי חוקיים בצד הישראלי של מחנה הפליטים שועפאט, וסימן את המקום על תצלום אוויר, המראה בבירור כי מדובר בצידה של הגדר הפונה לירושלים; אין זה סביר להניח שהמשטרה תשקיע מאמצים בתפיסתם של אנשים העובדים בשטח האזור; המשיבים החזיקו בהיתר מזויף לצאת מן האזור, שאותו רכשו תמורת אלפי שקלים, ואין זו דרכו של מי שמתכוון לעבוד רק בתחומי האזור, מבלי לצאת לישראל; המשיבים מסרו בחקירותיהם כי נתפסו בישראל, וכי אין זו הפעם הראשונה שבה נתפסו בתחומי ישראל. איש מהם לא טען בכנות כי חשב שהוא עובד בתוך תחומי האזור.

לאחר עיון בחומר החקירה, ובהסתמך על הראיות שמניתי לעיל בתיאור דברי התובע, אני מסכים כי לפחות לכאורה יש ראיות לכך שהמשיבים נתפסו בשטח ישראל ולא בשטחי איו"ש. המשיבים הודו שרכשו את היתרי היציאה המזויפים ולכן יש ראיות לכאורה גם לעבירות הזיוף.

הפסיקה קובעת, כי יציאה מן האזור ללא היתר כדין, היא עבירה שיש בה סיכון, וכשמדובר במי שכבר נעצר והוזהר, גם אם לא הורשע בכך, הדבר מקים עילת מעצר. אם נלוותה ליציאה האסורה גם עבירה נוספת, כמו זיוף מסמך ופריצת גדר הביטחון (ובימינו כך הדבר במרבית המקרים) מתחזקת עילת המעצר. רק במקרים יוצאי דופן יהיה מקום להסתפק בחלופת מעצר, וגם אז ראוי שתהיה זו חלופה משמעותית, שיהיה בה תמריץ ממשי להתייצב למשפט.

במקרה זה, החלטתו של השופט קמא מתעלמת מן ההלכה הקיימת ללא נימוק מספק, בייחוד לאחר שהוא עצמו כתב שהמשיב 3 לימד על עצמו שאין עליו מורא הדין ויש חשש ממשי שיימלט מן הדין.

אני מקבל אפוא את ערר התביעה ומורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים.

ניתנה היום, 14 באפריל 2016, ו' בניסן התשע"ו, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

_________________