ע"מ 1636/15 עא"ש נ' התביעה הצבאית

נגד העורר, קטין כבן 16 וחצי, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של יידוי אבנים לעבר כוחות הביטחון, באזור אלערוב, בתאריך 24.02.15.

בקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים התקבלה, לאחר שביהמ"ש קמא התרשם מקיומן של ראיות לכאורה ומעילת מעצר ודחה את טענותיו של הסנגור בדבר אי עמידה על זכויותיו של הקטין במהלך חקירתו.

בערר על החלטה זו, חוזר הסנגור על טענותיו בעניין אחרון זה. הסנגור טוען כי מרשו נעצר בשעת לילה מאוחרת, וכשהובא לחקירה לא הוזהר כדין בשפה ובאופן המובנים לו. עוד טוען הסנגור כי בהקלטת החקירה נשמע החוקר צועק על העורר, כך שמתעורר ספק בדבר חופשיות רצונו בעת מסירת ההודאה בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

התביעה מתנגדת לערר, תוך שהיא מפנה למסמכים המצויים בתיק, מהם עולה כי נשמרו זכויותיו של הקטין ובכלל זה כי הוא הוזהר כדין, הועמד על זכויותיו ואף אישר את הדברים בחתימת ידו.

דין הערר להידחות.

הקשבתי להקלטת החקירה הראשונה, כלפיה הפנה הסנגור את חיציו. ההקלטה מלמדת על עמידה דקדקנית של החוקר על חובותיו על פי דין. החוקר נשמע בבירור מזהיר את העורר ומציין בפניו כי זכותו לשוחח עם עורך דין. זאת ועוד, החוקר חוזר מספר פעמים על הדברים, תוך שהוא מדגיש כי ברצונו שהם יהיו ברורים לעורר. בהמשך, מציע החוקר להתקשר לאבי העורר לשם תיאום ייצוג משפטי. מיד כאשר העורר מביע רצון לכך, מתקשר החוקר לאביו ומעדכן אותו בדברים, באופן ברור.

כל אלה מאשרים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את הרשום במסמכים המצויים בתיק החקירה "טופס יידוע חשוד בדבר זכויותיו בטרם חקירה" ו"טופס יידוע חשוד קטין בדבר זכויותיו בטרם חקירה".

מעבר לכך, השיחה עם האב מאששת את העובדה כי זה היה מודע היטב למעצר בנו, עובדה המתועדת בטופס "הודעה על מעצר של קטין ועל חקירתו" המופיע בתיק החקירה.

אף באשר למהלך החקירה, לא מצאתי כל פגם בהתנהלות החוקרים. העורר מודה במתואר בכתב האישום מיד לאחר שהוזהר והועמד על החשד המיוחס לו. המשך החקירה, בה ניסו החוקרים לבדוק את מעורבותו של העורר במקרים נוספים של ידויי אבנים, מתנהל "על מי מנוחות", מבלי שמופעל כל לחץ פסול על העורר. זה דבק בעמדתו גם כאשר החוקרים מטיחים בפניו שיידה אבנים יחד עם אחרים, בהזדמנויות נוספות. בכך יש לסתור את טענת הסנגור בנוגע למצב נפשי ירוד בו היה העורר. אמנם, נשמעת הרמת קול אחת ולא צעקות כגישת הסנגור. גם זו רגעית ומינורית לחלוטין וברור כי אינה חורגת מהמותר בחקירה.

בהקלטה, נשמע העורר עירני, דבר הסותר את טענות הסנגור בנוגע לעייפות.

לסיכום, לא מצאתי כל אחיזה בטענות הסנגור באשר לפגיעה בזכויות העורר. ההפך הוא הנכון. על פי המתועד, נראה כי החוקרים שמרו באופן דקדקני על זכויות העורר כחשוד וכקטין. תיק החקירה מכיל את כלל המסמכים הדרושים וניכרים בו היטב השינויים הברוכים שנעשו בתקופה האחרונה בתחום זה של חקירה והעמדת קטינים לדין באזור. בעניין זה נציין את מסמך ההודעה על המעצר המנוסח בעברית ובערבית עם ציון מספרי הטלפון של כלל תחנות המשטרה הרלוונטיות, חתימה של קרוב משפחה ותיעוד החשד ופרטי המעצר. בדומה, יש תועלת רבה בהקלטת החקירה עצמה ובטופסי היידוע על הזכויות.

באשר לתשתית הראייתית קיימת, על כן, הודאה של העורר כי יידה אבנים כמתואר. העורר חזר על הודעה זו בשתי חקירות סמוכות אך שונות. להודאה מצויה תוספת ראייתית בדמות יומן מבצעים.

לאור זאת, יש לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה חד משמעיות.

לנוכח טיבה, העבירה המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר של מסוכנות.

אמנם, המדובר בידויי אבנים בהזדמנות אחת על ידי קטין, אולם זה התבצע בסמיכות לכביש הראשי, במקום המועד לפורענות.

בנסיבות אלה, מגיע אני למסקנה כי היה אכן להורות על מעצר העורר עד לתום ההליכים, כפי שקבע ביהמ"ש קמא.

לאור האמור, נדחה הערר.