ע"מ 1221/16, אבראהים עלי אבראהים ג'האלין נ' התביעה הצבאית

נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו שלוש עבירות של הפרת הוראה בדבר סגירת שטח. לפי כתב האישום המתוקן, העורר נתפס בתוך שטח ישראל בשלוש הזדמנויות שונות: ב-20/4/15 נעצר בשדרות בן גוריון בירושלים; ב- 18/5/15 נתפס במזרח ירושלים (ובתיק החקירה רשום כי נעצר ברחוב נבי שועייב); וב11/1/16 נעצר בפסגת זאב.

בבית המשפט קמא נענה כב' השופט סא"ל שלמה כ"ץ לבקשת התביעה, והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. הוא מצא כי התשתית הראייתית מוצקה דיה ומקימה עילת מעצר של מסוכנות והימלטות מן הדין. העורר הורשע בעבר פעמיים בכניסה לישראל ללא היתר ולמרות הרשעות אלה חזר ויצא מן האזור. לכן פסק כי מי שמורא הדין לא חל עליו, אי אפשר להסתפק בחלופת מעצר לגביו.

ההגנה הגישה ערר על החלטה זו.

בדיון בערר טען הסנגור, כי לעורר יש אישור לעבור במחסום שועפאת-ענתא, שכן ביתו נמצא בצד המערבי של גדר הביטחון, המפרידה בין ישראל לבין האזור. העורר נעצר בביתו ולכן לפחות המעשה האחרון שיוחס לו אינו מהווה עבירה, ובוודאי שאינו מצדיק מעצר עד תום ההליכים.

הסנגור לא הציג בפניי מסמך כלשהו שיתמוך בטענה שהעורר רשאי לעבור במחסום ללא היתר ולהיכנס לצד הישראלי שלו. במקום זאת הסתפק בהצהרה מפיו ומפי אחיו של העורר, כי במחסום ישנה רשימה של שמות הרשאים לעבור בו ללא היתר, והעורר מופיע כמספר 61 ברשימה זו. לטענת הסנגור, גרסה זו של העורר לא נבדקה כלל על ידי גורמי החקירה, ויש בכך פגיעה בהגנת העורר. לאור זאת, ביקש הסנגור כי אורה לשחרר את העורר מן המעצר.

מנגד, טען התובע כי מי שטוען שבידיו היתר או פטור מאחריות – עליו הנטל להוכיח זאת. אך גם אם יוכח שהיה לעורר היתר לעבור במחסום, אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות, שכן לפי הראיות ולפי כתב האישום הוא לא נתפס בביתו או בקרבת המחסום, אלא עמוק בתוך שטח ישראל, במקומות שבהם אסור לו להימצא. לעורר עבר פלילי מכביד, ויש להניח שידע היטב כי עליו להימצא רק במקומות שבהם מותר לו לשהות.

בסיום הטיעונים הוריתי לתביעה לבדוק את טענותיו העובדתיות של העורר בנוגע לזכותו לעבור במחסום ולשהות בשטח ישראל. לאחר מספר עיכובים הודיעני התובע היום, כי לפי בדיקתו ככל הנראה יש לעורר היתר לשהות בביתו שבצד הישראלי של המחסום.

לאחר עיון בחומר הראיות ושקילה נוספת של טיעוני הצדדים אני סבור, כי הצדק עם התביעה ועם בית המשפט קמא.

גם אם יש לעורר היתר לשהות בביתו שבצד הישראלי של המחסום, אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות לכניסה בלתי מורשית לישראל, ואף לא להקל מחומרת מעשיו. אולי ההיפך הוא הנכון.  האפשרות לעבור במחסום המפריד בין ישראל לאזור מבוססת על אמון שניתן בעורר, כי לא ינצל זאת לכניסה בלתי מורשית לישראל. בשם הרצון להקל על העורר ודומיו, הרשויות ויתרו למעשה על אחד מאמצעי המניעה והבקרה המרכזיים שלהן – המחסום. בנסיבות כאלה קל יותר לעורר לעבור עבירות, וקשה יותר לרשויות הביטחון לגלות אותן.

העורר מעל באמון שניתן בו, ונכנס לישראל שלא כדין מספר פעמים בשנים האחרונות. גם לאחר שהורשע בכך פעמיים ונתפס פעמיים נוספות, וגם לאחר שנחקר והוזהר, הוא לא למד את לקחו ונכנס לעבוד בישראל פעם נוספת. בנסיבות אלה, אי אפשר עוד לתת אמון בעורר כי יידע לעמוד בפיתוי ויימנע מכניסה לישראל במהלך משפטו.

לכן, לא טעה השופט קמא כשהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.

ניתנה היום, 9 בפברואר 2016, ל' בשבט התשע"ו, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

_________________

שופט