ע.י.א.ר. מרכז הקניות הזול בע"מ נ' עיריית בית שאן ואח'

החלטה

1.לפני בקשת הנתבעת 1 לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה בהתאם לסעיף 353א' לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות").

2. עניינה של התביעה, נזקים נטענים בגובה 200,000 ₪ שנגרמו למשיבה, לטענתה, בעת הליך גביה מנהלי, שבוצע על ידי המבקשת ביום 27.9.04, במסגרת הליך עיקול מנהלי בגין חובות ארנונה. התביעה הוגשה כנגד נתבע נוסף, עו"ד מוני עזורה, אשר ייצג את המבקשת בעניין נשוא התביעה.

3.לטענת המבקשת, כעולה מפסק הדין שניתן במסגרת הליך שהתנהל בינה לבין המשיבה ובעלי מניותיה (ת"א(עפולה) 3872-01-08 כב' השופטת שאדן נאשף אבו אחמד, 20.12.12) תכלית הקמת המשיבה, כקודמותיה, היתה לשם הברחת נכסים והתחמקות מתשלום חובותיה, ביניהם גם למבקשת. עוד נקבע, כי המשיבה איננה חברה פעילה וכי פעילותה הופסקה כדי לחמוק מתשלום חובותיה וכי המדובר בדפוס התנהלות שמאפיין את בעלי השליטה במשיבה. לפיכך, ולאור החשש, כי לא ניתן יהיה לגבות מהמשיבה את הוצאות המשפט אם תדחה התביעה, יש לחייבה בהפקדת ערובה.

4. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הבקשה מוגשת אך במטרה לדחות מועד הגשת תצהיר עדות ראשית מטעם המבקשת והנתבע 2; המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית ומשפטית לחיובה בהפקדת ערובה. פסק הדין עליו מתבססת הבקשה מצוי בערעור והוא איננו חלוט. בנוסף, המבקשת עצמה חייבת מיליוני שקלים, אינה משלמת חובותיה לנושיה ונמצאת בהליך איחוד תיקים.

5.בתשובתה לתגובה, טוענת המבקשת, כי המשיבה כלל לא התייחסה לגופן של הקביעות שבפסק הדין לעיל, ולא הכחישה כי איננה פעילה עוד. זאת ועוד, סעיף 353א לחוק החברות אינו מתנה את החיוב בערובה בסיכויי ההגנה ומתייחס אך ליכולת התשלום של ההוצאות, ככל שהתביעה תידחה, אך המשיבה לא הוכיחה יכולת תשלום. לעניין התצהירים, טענה המבקשת, כי המשיבה עצמה ביקשה ארכה להגשת התצהירים מטעמה, ואף לא עמדה בארכה שניתנה לה.

דיון והכרעה

6.תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), שעניינה ערובה לתשלום הוצאות, קובעת כדלקמן:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, בייחוד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח (5) 865 (2004)).

בתקנה 519 הנ"ל לא מפורטת הדרך להפעלת שיקול הדעת ביחס להטלת ערובה ואילו קריטריונים יש לקחת בחשבון בכל מקרה ומקרה, אולם בפסיקה נקבע, כי על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות של תובע לבין זכותו של הנתבע שלא יעמוד בפני שוקת שבורה בבואו לגבות את הוצאותיו אם תידחה התביעה נגדו, כאשר כל מקרה נבחן על בסיס עובדותיו הפרטניות, תוך מתן הדעת למגוון שיקולים לרבות, סיכויי התביעה, זהות בעלי הדין, מהותה של התביעה והיקפה (ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבנייה (קרני שומרון) בע"מ ואח', מז(3) 846; בש"א 1528/06 יוסף ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי ( 17.10.07)).

7.במסגרת השיקולים, על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את זכות הגישה של התובע לערכאות, וזאת אף אם מדובר בתובע חסר אמצעים (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647 (1990)); י' זוסמן, סדר דין האזרחי, מהדורה שביעית- 1995, עמ' 899; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 750). עם זאת, אין להתעלם מזכותו הבסיסית הנוגדת של הנתבע להיפרע מהתובע בגין הוצאותיו במידה שהתביעה נגדו תידחה.

8.במקביל לתקנה 519 לתקנות, קובע סעיף 353א לחוק החברות, לעניין חיוב חברה בערובה, כדלקמן:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

סעיף זה מסמיך את בית המשפט לחייב חברה תובעת, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, ואולם, סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי, על מנת שלא לנעול דלתות בית המשפט בפני מתדיין דל אמצעים ולא לפגוע בזכותו לממש את זכות הקניין שלו, שהיא זכות יסוד.

9.ברע"א 377/87 ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה –חברת מניות, פ"ד מא (4) 522, התייחס בית המשפט לשיקולים אשר יש להביא בחשבון במסגרת החלטה בבקשה להפקדת ערובה, כדלקמן:

"שיקול הדעת אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע רחב והנתונים החייבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטיה לנעול בפני התובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים, או שזו חברה בפירוק, ומצד שני יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו".

10.ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (11.02.09)- להלן: "פרשת ל.נ. הנדסה"), דן בית המשפט העליון ביחס שבין תקנה 519 לתקנות לסעיף 353א לחוק החברות, ובשיקולים השונים אשר על בית המשפט לשקול בדונו בבקשה להפקדת ערובה מכוח סעיף 353א, וכך נקבע:

"על פני הדברים נראה כי היום נוכח היותו של סעיף 353א לחוק חלק מדבר חקיקה ראשית, המהווה חוק ספציפי ומאוחר לעומת תקנה 519 לתקסד"א, שהיא בגדר חקיקת משנה ומוקדמת יותר, הרי שיש לקבוע כי סעיף 353א "גובר" על תקנה 519 לתקסד"א, ככל שהדברים אמורים בעניינה של חברה תובעת... בניגוד ללשון תקנה 519 לתקסד"א ולאופן פרשנותה בבתי המשפט, כפי שהובאו לעיל, סעיף 353א לחוק מגדיר מספר תנאים שבהתקיימם רשאי בית המשפט להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדין: (א) מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת. (ב) הדבר ייעשה לבקשת הנתבע. אלא אם כן (ג) סבר בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה. או (ד)אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע. מן התנאים הנ"ל עולה כי מה שנוסח כחזקה הניתנת לסתירה בפרשת אויקל, בהתבסס על סעיף 232 לפקודה, הוגמש מעט כיום (זאת אנו למדים מלשון ה"רישא" שברישא לסעיף 353א לחוק ומהשפעתן על הזכויות החוקתיות המעוגנות בחוקי היסוד על המאטריה). כתוצאה מכך, קיימות עתה שתי חלופות, שבהתקיימן בית המשפט לא יורה על הפקדת ערובה: (א) אם החברה הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין. (ב) אם בית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה..." .