ע"ח 58566-02-17 כהנמן נ' מדינת ישראל - פסקדין

לפני ערר על החלטת בית משפט קמא – כב' השופט דרויאן המתייחסת לבקשת העורר לקבל לידיו חומרי חקירה.

בפתח הדברים ראוי לציין כי נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות: איומים ותקיפה סתם. על פי עובדות כתב האישום בין משפחת העורר לבין אחד ר' שמואל מרקוביץ (להלן- "מרקוביץ") קיים סכסוך ממושך של 25 שנים לגבי ישיבת פוניבץ בבני ברק. העורר הינו בן גיסו של מרקוביץ. לפי כתב האישום, ביום 1.2.15 בשעה 20:30 בבני ברק, התפרץ העורר לדרכו של מרקוביץ שחזר אותה עת מן התפילה ואיים עליו בצעקות: "פושע, תביא משטרה, אני אראה לך". מיד לאחר מכן, התנפל העורר על מרקוביץ דחף אותו בידיו בפניו של מרקוביץ עד שזה מעד כמו כן, העיף מראשו את כובעו.

במהלך המשפט ביקש העורר באמצעות בא כוחו לעיין בחומרי חקירה מסוימים. בעניין זה התקיימו שני דיונים לפני כב' השופט דרויאן: האחד מיום 13.12.16 והשני מיום 12.2.17. מתוך החלטות אלה ומתוך הדיון שהתקיים לפני ביום 19.3.17 עולה כי המחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים היא באשר לעיון ברשימת כל התלונות שהוגשו על ידי הנאשם ועל ידי אריה כהנמן. הערר, כפי שהסתבר הוא בכך שכב' השופט דרויאן, קבע כי התביעה תמסור רשימת התלונות כאמור מיום 1.1.13 ולא כפי שסבר בא כוח המשיב - מאז ומתמיד.

טוען בא כוח העורר כי על פי ההחלטה הראשונה של כב' השופט דרויאן היה על התביעה למסור רשימת כל התלונות הקיימות במערכת ולאו דווקא אלה מיום 1.1.13. לפי הטענה, בהחלטתו מיום 13.12.16 קבע בית משפט קמא: "רשימת תלונותיו של הנאשם תימסר לנאשם, בוודאי שאין תועלת או טעם בשליחתו לנוד לפתחיהן של תחנות משטרה כדי להשיג רשימה זו."

לעומת זאת בהחלטה השנייה קבע כי: "עוד תמציא התביעה לסניגור המלומד רשימות, אותן ניתן להפיק בצורה ממוחשבת במאמץ קטן יחסית, ובהן רשימות תלונות הנאשם וכן של הרב אריה כהנמן, החל מיום 1.1.13 עם ציון עילת הגניזה".

טוען בא כוח העורר כי לא הייתה לבית המשפט סמכות לשנות מהחלטתו הראשונה. לפיכך יש לחייב התביעה לפעול על פי ההחלטה הראשונה ולא השנייה.

באת כוח התביעה התנגדה לבקשת העורר בערר. לפי הטענה בית המשפט לא תחם התקופה באשר לתלונות העורר אלא אך קבע העיקרון. משום כך, אין סתירה בין תחימת התקופה כפי שנקבע בהחלטה השנייה. מכל מקום, לפי טענת התביעה, בית המשפט קיבל טענתה כי הפקת רשימות התלונות שהוגשו מאז ומתמיד כרוכה בעבודה רבה ובנטל בלתי סביר, לפיכך קבע תחום זמן של ארבע שנים.

דין הערר להידחות. ראשית לכל, הטענה כי אין בסמכות בית משפט קמא לשנות מהחלטה קודמת שלו, דינה להידחות. לבית משפט יש גם יש סמכות לשנות מהחלטות קודמות שלו. מעבר לכך, שאני מקבל הטענה כי בהחלטה הראשונה של בית משפט קמא לא נקבעה תקופה אלא אך העיקרון. מכל מקום, לאחר שבית המשפט שמע טענות התביעה לעניין התקופה נעתר לבקשת התביעה.

באשר לטרונייתו של בא כוח העורר כי העמסת נטל מכביד על התביעה אינו שיקול שיש לקחתו במסגרת השיקולים הרלבנטיים, אזי התשובה לכך, שיש לשקול באופן מידתי ומאוזן בין הנטל שמבקש העורר להטיל על התביעה לבין התועלת שיש ותצמח מכך להגנתו כמו גם, על האפשרות לצמצם הנטל והעבודה באופן סביר. אני סבור כי בקביעת בית משפט קמא כי התביעה תמסור התלונות שהוגשו במשך 4 שנים היא קביעה הולמת, ראויה וסבירה ביותר.