ע"ח 47350-07-16 לליקו נ' מדינת ישראל - פסקדין

1.בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (סגן הנשיא, כב' שופט ג' קרזבום) שניתנה ביום 28.7.16 ולפיה הורה על פסילת רישיונו של העורר למשך 12 חודשים.

2.כנגד העורר הוגש ביום 29.6.16 כתב אישום המייחס לו גרימת מוות ברשלנות, אי מתן זכות קדימה ופנייה שלא בבטחה. בעובדות כתב האישום נאמר כי ביום 7.12.15 נהג העורר בדרך הים בעתלית, מצפון לדרום. באותה עת נסע בכביש, בכיוון הנגדי, קטנוע נהוג על ידי נחום חיימוביץ ז"ל. בהגיע העורר לצומת הרחובות דרך הים ונחל אורן, הוא עצר את רכבו בקו העצירה, המתין לרכב שעבר את הצומת ואז פנה שמאלה שלא בבטחה מבלי ליתן זכות קדימה לקטנוע שבא מולו. בכך הוא חסם את דרכו ועקב כך פגע הקטנוע בדופן האחורי ימני של הרכב. כתוצאה מהתאונה נגרם מותו של המנוח בשל נזק רב מערכתי לאיברי גוף חיוניים ובעיקר למח.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על פסילת רישיונו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו, וזאת בהתאם לסעיף 46ב' לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). יוער כי ביום 8.12.15 נפסל רישיונו של העורר פסילה מנהלית למשך 90 ימים. כתב האישום הוגש, כאמור, ביום 29.6.16.

4.בהחלטתו ציין בית משפט קמא כי העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, אם כי טען שקיימת בעיה בשדה הראיה שהיה לו לכיוון ממנו הגיע הקטנוע. לאחר שעיין בחומר החקירה וצפה בסרטוני המשיבה ובסרטון העורר, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה לפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום. נאמר כי מסרטוני הבוחן ביום התאונה ניתן ללמוד כי הכביש והצומת מוארים היטב גם כאשר אחד מפנסי הרחוב אינו פועל. עוד נאמר כי ניתן לקבוע, לפחות לכאורה, כי אורות הדרך של הקטנוע פעלו לפני ובזמן התאונה.

5.בבואו לבחון את המסוכנות הנשקפת מהעורר, ציין בית משפט קמא כי כאשר מדובר בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, הנטל על העורר להוכיח כי לא יהיה בהמשך נהיגתו כדי לסכן את ציבור המשתמשים בדרך. בהתייחס לעברו התעבורתי, הפנה בית משפט קמא לכך שמדובר במי שנוהג משנת 1992 ולו עבר תעבורתי מקל באופן יחסי. אשר לרמת רשלנותו של העורר בתאונה הנוכחית, נקבע כי זו אינה מבוטלת אך אינה מצויה ברף הגבוה. העורר אמנם פנה שמאלה מבלי ליתן זכות קדימה לקטנוע אך יש להביא בחשבון את העובדה שהוא עצר לפני כניסתו לצומת ואפשר לרכב אחר לעבור. כניסתו לצומת היתה לאחר שסבר כי זו פנויה. במכלול הנסיבות נקבע כי קיימת מסוכנות אך זו אינה מצויה ברף הגבוה.

6.בית משפט קמא התייחס לטענת השיהוי אותה העלה הסנגור בשים לב לכך שלאחר הפסילה המנהלית, רישיונו של העורר הושב לו וחלפו כ-4 חודשים ממועד סיום הפסילה ועד להגשת הבקשה. לעניין זה נקבע כי לא מדובר בשיהוי ארוך או חריג שיש בו כדי לאיין את הבקשה ולדחותה. נאמר כי ניתן לקבוע אף כי מדובר בתקופת שיהוי קצרה יחסית.

7.באשר לטענת העורר לגבי אכיפה בררנית, נקבע, בין היתר, כי לא הובאו על ידי העורר נתונים לגבי מועד התרחשות התאונה בתיקים אליהם הפנה. ככל שמדובר בפרקי זמן ארוכים המלמדים על שיהוי משמעותי בין מועד התאונה לבין מועד הגשת כתב האישום, יש בכך כדי להסביר התנהלות שונה מצד המשיבה. עוד נקבע כי גם אם המשיבה החלה להקפיד יותר על הגשת בקשות לפסילה עד תום ההליכים בתיקים של גרימת מוות ברשלנות, אין בכך כדי ללמד על אכיפה בררנית אלא על שינוי מדיניות והצורך לשמור על ציבור המשתמשים בדרך מפני נהגים מסוכנים.