ע"ח 41206-07-15 יוסף דוד אבואלעפיא ואח' נ' מדינת ישראל - פסקדין

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת קסלסי) מיום 12.7.15 בה"ת 48734-03-15, בה נדחתה בקשת העוררים להשבת תפוסים או ביטול צווי הקפאה וצווי עיקול, שהוצאו בנוגע לכספים, רכב מסחרי ודירות, שבבעלותם.

רקע

1. העורר 1 נחקר על-ידי המשטרה בחשד ששיווק חלקות קבר בהר המנוחות על קרקע הרשומה על שם עיריית ירושלים, במשך השנים 2006-2014 (כאשר נטען כי עיקר העסקאות בוצעו בשנת 2014). העוררת 3 הינה חברה לבניית מצבות בבעלות העורר 1. העוררת 2 היא אשתו של העורר 1, ולטענתה היא בעלת חברה רווחית, ממנה היא משתכרת בכבוד באופן עצמאי. ביום 5.2.15 ניתנו נגד העוררים צווים בתיקים 11840-02-15, 11832-02-15, ו-11845-02-15, שמכוחם נתפסו או עוקלו נכסי העוררים וילדי העוררים 1 ו-2, ובין אלו חשבונות בנק, דירות ורכב. לטענת העוררים, המשטרה שמרה את דבר קיום הצווים בסתר והעוררים גילו על קיומם באופן מקרי, ולאחר גילוי זה, ביום 22.3.15, הגישו בקשה לבטלם. ביום 30.3.15, לאחר קבלת תגובה מטעם המשיבה, בית המשפט קמא (כב' השופטת סקפה שפירא) שיחרר את חשבונות הבנק של ילדי העוררים וקבע את הבקשה לדיון.

2. ביום 4.6.15 נערך דיון בבקשה, במעמד הצדדים, בפני בית משפט השלום (הפעם כב' השופטת קסלסי), בו טענו העוררים לחוסר סמכות בית משפט קמא ליתן את הצווים. כן טענו בדבר חוסר עילה לתפיסת כספי העורר, שלטענתו הושגו ביושר, ולעיקול אחת מדירות העוררים, שנרכשה לפני מועד ביצוע העבירות מושא החשדות, בציינם כי מחצית הכספים והנכסים שנתפסו או עוקלו הינם בבעלות העוררת 2. בנוסף טענו כי אין חשדות פליליים נגד העוררת 2 והעוררת 3 (שגם נכסיהן עוקלו או נתפסו). מנגד, טענה המשיבה כי בכל הנוגע לכספים שנתפסו או עוקלו - מדובר, לפחות בחלקם, בכספים שלא הוצאו חשבוניות בנוגע להם. כן התנגדה המשיבה לכך שיש לחלק את הנכסים והכספים שבבעלותם המשותפת של העורר 1 והעוררת 2. בנוסף, הציגה המשיבה לבית המשפט מסמך בו סיכמה את הראיות בנוגע למכירת קברים, בו מפורטות סך העסקאות החשודות, ששוויין 3,339,180 ₪. העוררים התנגדו להגשת המסמך וטענו כי הבסיס לדיון צריך להיות החומר שהוצג לבית המשפט בעת מתן הצווים במעמד צד אחד. המשיבה טענה מנגד, כי מדובר במצב משתנה, שכן ככל שהחקירה מתקדמת כך גם מתווסף חשד לעבירות נוספות והיקף הכספי של העבירות עולה בהתאם. ביום 12.6.15 ביקש בית המשפט קמא את התייחסות הצדדים לשווי הנכסים שנתפסו והוקפאו.

3. ביום 12.7.15 נתן בית המשפט קמא את החלטתו (להלן – ההחלטה), בגדרה קבע כי "החשדות נגד המבקשים לגבי חלק מהעסקאות התגבשו לכדי ראיות קבילות, בדמות הודעות ומסמכים...". כן נקבע שם כי הצווים ניתנו בהתאם לחוק וכי "החשדות נגד המבקש והחברה הצדיקו הוצאת צווי עיקול ותפיסה, כבר בשלב הראשון, בטרם מעצרו של המבקש, על אחת כמה וכמה שהם מוצדקים בהתחשב בחומר החקירה שנאסף עד כה". בנוסף קבע "משיוחס למבקשים חשד לביצוע עבירות על פי חוק העונשין וחוק איסור הלבנת הון, רשאית המשיבה לתפוס כספים ורכוש כאמור לפני הגשת כתב אישום כדי למנוע הברחתם, וזאת על מנת שאם המבקשים יורשעו בעבירות המיוחסות עליהם, ניתן יהיה לבקש חילוט". באשר לזכויות העוררת 2 ברכוש, קבע בית המשפט כי "מיותר לציין שלאשה או לכל לצד ג' אחר, אין זכות בכספים וברכוש שיוכח כי הושג בעקבות עבירות פליליות. חלקה של האשה על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, יכול להיגזר רק מעודף הרכוש העולה על הסך החשוד של 3,339,180 ₪ וגם זאת במועד פירוק היחסים או במועד בקשת החילוט". בית המשפט גם העיר כי "...לא הוכחה כל הפרדה בין כספי המבקש לבין אלו של אשתו, ואף לא בין כספי החברה לבין כספי המשפחה, שעה שאף המבקש מודה כי נטל הלוואות מהחברה שבשליטתו לצרכיו הפרטיים שלו ושל אשתו". באשר לדירת העוררים שנרכשה בשנת 2003, קבע בית המשפט, כי "טמונים" בה, ובדירה שנרכשה בשנת 2012, כספים שהושגו על פי החשד במרמה "...שכן בעת הרכישה של הדירות נלקחה משכנתא של כמיליון ₪ אשר מוחזרת בתשלומים חודשיים ממשאביהם הכספיים של המבקש ואשתו...". בסוף דבריו הורה בית המשפט קמא כי רישום העיקול על רכב העוררים יישאר, אך כי זה ישוחרר לידיהם בכפוף להפקדת סך 10,000 ₪.

4. עתה מונח בפניי ערר, שהוגש ביום 20.7.15, על ההחלטה בדבר תפיסתם או עיקולם של נכסי העוררים דלהלן: חשבון בנק משותף הרשום על שם העוררים 1 ו-2, אשר לטענת העוררים הוא כולל כספים שנחסכו למימון השכלתם של ילדיהם; חשבון בנק נוסף וכספים שלטענת העוררים נחסכו בחשבון בתקופה שקדמה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר 1; חשבון בנק הרשום על שם העוררת 3, שהוקמה בשנת 2011; רכב מסחרי שלטענת העוררים הוא משמש את העוררים 1 ו-3 במהלך העבודה הרגיל; סכום של 40,000 ₪ במזומן, שנטען כי העורר 1 קיבלם בבוקר אותו היום, עבור עבודה אותה ביצע נגד חשבונית; שתי דירות בירושלים הרשומות על שם העוררים 1 ו-2.

5. אציין כי עובר לדיון בערר זה ובצמוד לו, דנתי גם בערר נוסף שהוגש על ידי העוררים, ביום 4.8.15, בדבר הארכת תוקף הצווים בהם עסקינן (ע"ח 7218-08-15). בתום הדיון בערר הנוסף הוריתי, בהסכמת הצדדים, כי העניין יוחזר לבית משפט השלום בירושלים, לשם קיום דיון מיידי בפניו, במעמד הצדדים, כאשר החלטתו בעניין מיום 22.7.15 תעמוד בעיינה בעת הזו, באופן זמני. ואולם, בתום הדיון בערר הנוכחי, בעקבות בקשה של ב"כ המשיבה, לדחיית הדיון בהארכת הצווים עד לאחר מתן החלטה בערר זה, הצעתי והוריתי (בהסכמת הצדדים) כי כך ייעשה.

   טענות הצדדים

6. בגדרי הערר טענו העוררים טענות מן הגורן ומן היקב. אביאן בקצרה: העוררים טענו כי צווי העיקול אשר בבסיס ההחלטה, כלל אינן מחייבים, שכן לא סומן בהם X במשבצת המורה על הטלת העיקול. עוד טענו העוררים כי בצווים לא פורט מקור הסמכות המקנה לבית משפט השלום לעקל רכוש ששוויו עולה על 5,300,000 ₪, וזאת הגם כי בשלב מתקדם של החקירה דובר על רצון לעקל רכוש בשוויי 3,000,000 ₪. כן טענו כי נמנעה מהם זכות הטיעון והזכות לשלמות רכושם, משלא הודע להם תוך פרק זמן סביר על קיום הצווים. בנוסף, לטענת העוררים, בית המשפט קמא שגה כאשר חישב את הסכום הראוי לעיקול לפי מצב החקירה ביום הדיון (ביולי) ולא במועד מתן הצווים (בפברואר). העוררים ביקשו גם כי ישוחררו הנכסים שסכום שוויים עולה על סכום העיקול שהתבקש. אליבא דעוררים, לבית המשפט קמא כלל אין הסמכות ליתן את הצווים המדוברים, שכן אלו ניתנו מכח סעיפים בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן – הפסד"פ או הפקודה) וחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן – חוק איסור הלבנת הון), שעה שהפקודה לא מעניקה לבית המשפט את הסמכות להורות על תפיסת חפצים, אלא דנה בסמכויותיו של שוטר, ואילו הסמכויות המוקנות מכח חוק איסור הלבנת הון נתונות אך לבתי משפט מחוזיים. מעבר לכך, טענו, העורר 1 כלל לא נחקר בקשר עם ביצוע עבירות מכח חוק איסור הלבנת הון, כך שחוק זה לא יכול לשמש מקור סמכות להטלת העיקולים. עוד טענו העוררים כי לא היה מקום לעקל או לתפוס את נכסי העוררים, שכן לא הוכח שמקורם בעבירה, בהדגישם את הדבר במיוחד בהתייחס לדירת העוררים 1 ו-2, שנרכשה בשנת 2003, קודם למועד ביצוע העבירה הנטענת.

7. כן טענו העוררים כי זכויותיה של העוררת 2 נפגעו, על לא עוול בכפה. העוררת 2, נטען, היא בעלת חברה עצמאית ומרוויחה את שכרה בכבוד. לטענתם, על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, לעוררת 2 זכות במחצית נכסי בני הזוג, ומשכך, טענו, שגה בית המשפט קמא כאשר קבע שיש להטיל עיקול גם על מחצית הרכוש שלה, עד למועד "...פירוק היחסים או במועד בקשת החילוט". לטענת העוררים על המשטרה נטל ההוכחה להראות כי רכוש העוררת התקבל כשכר עבירה. בנוסף טענו העוררים כי המשטרה תפסה 40,000 ₪ שהיו ברשות העורר 1 והתקבלו במסגרת פעילותה הרגילה של העוררת 3. כן נתפסו פנקסי הנהלת חשבונות של העוררים. לטענת העוררים, החלטת בית המשפט קמא לא התייחסה לתפוסים אלו. עוד טענו העוררים כי אף אם ניתנו הצווים כחוק, הרי שתוקפם מוגבל לתשעים ימים, ולכן הם פקעו ביום 4.5.15.

8. המשיבה טענה, מנגד, כי העורר 1 חשוד בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה, הלבנת הון, הסגת גבול פלילית וזיוף מסמכים בנסיבות מחמירות. כיום, טענה, סכום המרמה עומד על 5.5 מיליון ₪. אולם, המשיכה, מאחר שהחקירה עדיין בעיצומה ומדי יום נוספים למעגל העבירה קורבנות נוספים, הרי שעולה היקף הנזק שהוא תוצר של העבירות. לטענת המשיבה העבירות בהן חשוד העורר 1 חולשות על מספר לא מבוטל של סעיפי חיקוק והוראות חוק, ומשכך, למשיבה קשת רחבה של עילות תפיסה וחילוט, בעלות תחולה מקבילה, ובכלל זה ההסדר הכללי המפורט בסעיפים 32-39 לפסד"פ, וההסדרים המקבילים המנויים בסעיפים 23 ו-26 בחוק איסור הלבנת הון. תחולה מקבילה זו, טענה המשיבה, אושרה על ידי בית המשפט העליון, לאחר שהוכרעה מחלוקת השופטים שהיתה בעניין. אכן, כך המשיבה, סעיף 23 בחוק איסור הלבנת הון מפנה לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן – פקודת הסמים), ושם הסמכות ליתן צו חילוט זמני מוקנה לבית המשפט המחוזי, כאשר תוקפו של צו זה מוגבל לתקופה של 90 יום (סעיף 36ו(ב)). ברם, המשיכה, סעיף 26 בחוק מפנה לפסד"פ, המסמיכה את בית משפט השלום ליתן צו זמני לתקופה של 180 יום, לבקשת שוטר. נוכח הפסיקה הנרחבת אותה ציטטה המשיבה, טענה היא, כי נתונה לה הסמכות לבכר את סעיף 26 על סעיף 23. באשר לטענה כי שווי הנכסים שעוקלו או נתפסו עולה על שווי הנזק במועד מתן הצווים, טענה המשיבה כי תכלית החילוט הזמני בחוק איסור הלבנת הון היא לצפות פני עתיד, כי אז – בתום ההליך הפלילי – יינתן צו לחילוט הנכסים התפוסים. כך גם נטען, לגבי עילות התפיסה מכח הפסד"פ. במקרה זה, נטען, ככל שהתקדמה החקירה כך גדלו מספר העסקאות אשר נחשד שנעשו במרמה. עוד טענה המשיבה, כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא, באשר לרכוש העוררת 2, שכן חלקה צריך להיות מחושב רק מעודף הרכוש העולה על סך המרמה. בנוסף, הסתמכה המשיבה על קביעת בית המשפט לפיה לא הוכחה הפרדה בין נכסי העוררים.