ע"ח 32202-10-16 וסרמן נ' מדינת ישראל - פסקדין

לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השו' ע' מיכלס) מיום 28.9.16 ובמסגרת ש"ע 603663-09-16, בגדרה הורה בית המשפט קמא כי העורר יורחק ממקום עבודתו בהסתדרות המורים בתוספת לתנאים מגבילים וזאת עד ליום 1.12.16 בשעה 14:00. עוד הורה בית המשפט קמא, כי אסור לעורר ליצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה.

העורר מכהן בתפקידו כמזכיר כללי של הסתדרות המורים בישראל במשך כ-15 שנים. עובר לתפקידו זה, מילא העורר תפקידים שונים בהסתדרות המורים, במשך כ- 30 שנים.

העורר נחשד בביצוע עבירות פליליות והוזמן לשימוע לפני פרקליט מחוז תל אביב. השימוע נקבע ליום 10.11.16 ובמהלכו הכחיש העורר את החשדות המיוחסים לו. בתאריך 22.9.16, נקרא העורר לחקירה נוספת ביחידת להב 433, בגדרה נחקר בחשד לשיבוש הליכי משפט והטרדת עדים. העורר הכחיש את המיוחס לו ועם סיום חקירתו, נודע לו כי בדעת המשטרה לנקוט בהליכים משפטיים לצורך הרחקתו ממקום עבודתו. הצדדים פנו בהסכמה לבית המשפט בראשון לציון לשם קביעת דיון בנושא הארכת תנאי השחרור.

כנזכר, בית המשפט קמא קבע כי העורר יורחק ממקום עבודתו עד ליום 1.12.16 בשעה 14:00, כי נאסר עליו ליצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, עד ליום 1.12.16 וכי יחתום על התחייבות עצמית בסכום של 50,000 ₪. עוד הורה בית המשפט קמא, כי על מנת לצמצמם את הפגיעה בהסתדרות המורים, העורר רשאי להעביר ליחידה החוקרת רשימה מצומצמת של אנשים עמם הוא מבקש להיפגש או ליצור קשר.

בית המשפט קמא עיין בחומר החקירה והתרשם מקיומו של חשד סביר בעוצמה גבוהה ביותר לביצוע עבירה של הטרדת עדים ולכן שוכנע מקיומו של חשש ממשי לשיבוש החקירה ולהשפעה על עדים. עוד צוין, כי החקירה נמצאת לקראת סיום ובנסיבות אלו, העדיף בית המשפט קמא את אינטרס ההגנה על הציבור ואת הירידה לחקר האמת, תוך איזונו למול זכויות היסוד של העורר. בית המשפט קמא הוסיף ונדרש לטענות העורר ובחן אותן לגופן, אך התרשם כי אין בהן כדי לשנות ממסקנתו.

טענות הצדדים

העורר סבור שיש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. לדידו, שגה בית המשפט קמא כשלא איזן נכונה בין צרכי החקירה לבין חופש העיסוק של העורר ונטען כי היה עליו להציג את עיקרי העובדות והדברים שעליהן נסמכת המשטרה בבקשתה, מבלי לגלות את תכולתו של חומר החקירה שנאסף. הודגש כי בקשת המשטרה להרחקתו של העורר ממקום עבודתו לא נומקה כלל, משל התקיים הדיון במעמד צד אחד בלבד.

עיקר טענות העורר, בדברים שמסר למזכירתו הגב' יקירה בן אסייג. לגרסתו, נזף בה על כך שהדליפה מידע פנימי והפיצה דברי רכילות בעניינו. העורר הוסיף והפנה לדבריה של הגב' בן אסייג, לפיהם כינס אותה ואת הגב' סימה דוידי המכהנת כראש לשכתו והורה להן להשיב לשאלות שתישאלנה, ככל שתוזמנה לחקירה כלשהי. העורר סבור כי נסיבות אלו מלמדות על העדר יסוד סביר לחשש לשיבוש הליכי חקירה מצדו ושבעטיין יש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

העורר מוסיף וטוען כי החלטת בית המשפט קמא, פוגעת שלא לצורך בחופש העיסוק שלו ובתפקודו ההכרחי למען ציבור שלם המונה מאה וחמישים אלף עובדים ומדגיש כי בימים אלו מתנהלות שיחות עם אנשי משרד החינוך, האוצר והסתדרות המורים בעניין הסכמי השכר חדשים, המצריכות את מעורבותו. הסנגור הוסיף וטען, כי החלטת בית המשפט קמא הטילה איסור גורף על יצירת קשר עם כל המעורבים בפרשה הנחקרת, מבלי לציין מי הם אותם המעורבים לעמם יש להימנע מיצירת קשר. כך למשל, מפנה העורר לאיסור יצירת הקשר עם עורכות הדין בלשכה המשפטית ועם נותני שירות חיצוניים להסתדרות המורים. מכל אלו, מבקש העורר להסיק כי החלטת בית המשפט קמא אינה מידתית, כי היא פוגעת בזכויותיו החוקתיות כחופש העיסוק וכחזקת החפות העומדת לו, בשלב זה ולפיכך, יש לבטלה.

בדיון שהתקיים לפניי, חזר העורר על טענותיו והדגיש כי הסוגיה העומדת לדיון מעלה שאלה כבדת משקל בדבר הגבול הראוי לרשויות השלטון והשמת בלמים ואיזונים בין זכויות האדם והאזרח לבין רשויות השלטון והאינטרס הציבורי שבבסיסן. העורר הדגיש כי לשיטתו, יש להציג נימוקים כבדי משקל, שאינם בנמצא כאן, בעוד הבקשה פוגעת בזכויות יסוד של אדם כחופש העיסוק.

למולו, טענה המשיבה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. לשיטת המשיבה, החלטתו מאזנת נכונה בין זכויות העורר לבין האינטרס הציבורי שבהשלמת החקירה, ללא חשש משיבושה. המשיבה הדגישה כי העורר יכול לעבוד במקום זמני אחר ולבוא במגע עם כל מי שלא נחקר, או לפנות אליה בבקשה מראש על מנת שיותר לו לבוא במגע עם אדם מסוים. לגישת המשיבה, נתונים אלו מלמדים, לכשעצמם, על המידתיות שבהחלטת בית המשפט קמא.

שני הצדדים הפנו לאסמכתאות בתימוכין בטענותיהם.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטת בית המשפט קמא ובמסמכים שהוגשו לעיוני מתיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערר.

סעיף 48(א) לחוק המעצרים (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מקנה לבית המשפט סמכות רחבה לקבוע תנאים לשחרור, לרבות תנאים שיבטיחו מניעת שיבוש של הליכי משפט. רשימת התנאים המפורטת בהוראה זו, אינה רשימה סגורה והיא כוללת, בין השאר, את סעיף-משנה (10) המכיר באפשרות לקבוע תנאי שעניינו הפסקת עיסוק המקל על ביצוע עבירות דומות, או בכדי למנוע את היסוד הסביר לחשש כי הליכי חקירה ישובשו.

הלכה היא, כי יש לעשות שימוש בסמכות זו מקום בו העבירות המיוחסות לאותו חשוד, הן כאלה שטבוע בהן החשש מפני שיבוש הליכי משפט, או כי מדובר בחשש אינהרנטי להישנות העבירות במקום בו בוצעו מלכתחילה (ר' בש"פ 931/12 סלהב נ' מדינת ישראל (9.2.2012)).

הנה כי כן, קביעת תנאי שחרור בדבר מניעת המשך כהונה בתפקיד, או הטלת מגבלות על אופן ביצועו, היא אפשרית ובלבד שהתנאים שייקבעו קשורים באופן ישיר לעילות המעצר (ר' בש"פ 2841/13 חדיגה נ' מדינת ישראל (6.5.13), כהפניית המשיבה).

כך הם פני הדברים בנסיבות שבהן מגבלת העיסוק עניינה בהרחקת החשוד מסביבה מקצועית ואנושית קונקרטית, להבדיל מאיסור גורף לעסוק בתחום מקצועי מסוים. עם זאת, גם בהפעלתה של סמכות זו, על בית המשפט לבחון את הפגיעה הנגרמת לזכויות החשוד, לפרנסתו, למקום עבודתו ולחייו המקצועיים, למול עוצמתו של החשש להישנות העבירות, או לשיבוש הליכי חקירה ולוודא כי הפגיעה בזכויות החשוד אינה עולה על הנדרש וכי לא היה ניתן להשיגה באמצעים שפגיעתם בזכויותיו פחותה יותר (ר' בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (31.10.2007)).