ע"ח 30209-06-15

ביום 29.6.15, ניתנה החלטה לפיה נתבקשה העוררת להגיש סיכומים בכתב, בין היתר, באשר למקור הסמכות העומד בבסיס ערר זה..

כאמור, בנימוקי הודעת הערר (בכתב), גרסה העוררת, כי לא ניתן להעלות טענה מקדמית, כפי טיעוני הסנגור המלומד בערכאה הדיונית, בשלב הטיעונים לעונש. תחילה, היא ציינה, כי מקום בו הודה המשיב בביצוע העבירות המיוחסות לו והורשע בדין, אין להתיר העלאת טענה של הגנה מן הצדק. כן, העוררת תקעה את יתדות טיעוניה, בין היתר, בסעדים אשר, לדידה, מעניק חוק סדר הדין הפלילי והם ביטול כתב האישום ו/או תיקונו; משמע , אין להעלות טענה מקדמית בשלב מאוחר, במסגרת הטיעונים לעונש. בהתאם לטיעוני העוררת, יש מקום לקבל את הערר, גם על רקע חזקת התקינות של המעשה המנהלי.

בהתאם להחלטתי הראשונית, הוגשו ביום 7.7.15, סיכומים בכתב מטעם העוררת, ואשר לפיהם היא חזרה בה מגישתה לפיה אין לאפשר העלאת טענה מקדמית בשלב "טיעונים לעונש"; כיום, היא סומכת את ידיה על הוראת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ולדידה שגה בית-המשפט קמא עת חייב אותה להמציא לו את ה"מידע", כפי החלטתו.

לאחר שעיינתי בסיכומי העוררת בכתב וכן על רקע הטיעונים שהועלו בפניי בעל פה במעמד הדיון בישיבה הקודמת, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

סעיף 74 (א) לחוק סדר הדין הפלילי, מסביר את זכות הנאשם לעיון בחומר חקירה שעליו נשען כתב האישום. לפי סעיף זה, מקום בו מוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסנגורו לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו.

ההחלטה בדבר המצאת החומר לא ניתנה בעמדו של בית משפט קמא תחת קורת הגג של סעיף 74 הנ"ל. החלטת בית המשפט, ניתנה על רקע טענה של אכיפה סלקטיבית הנוגעת לעניין העונש, קרי, פגיעה בעיקרון השוויון והצדק וזאת על רקע טיעוני הסנגור המלומד, לפיהם, העוררת מבקשת כעת להטיל עונש של פסילה מינימלית על המשיב, מקום בו, במקרים דומים בעבר, היא לא ביקשה זאת, ללא כל הצדקה ו/או נימוק לאבחנה בין המשיב לבין נאשמים שנידונו על אותה עבירה.

בבש"פ 7955/13, פלוני נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו מיום 4.2.2014], נפסק כי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, מהווה אמצעי העברת חומר חקירה מגורמי החקירה לנאשמים, אך הוא אינו יכול לשמש כמקור חובה בעצם יצירת חומרי החקירה. באותו פסק דין, צויין, כי נימוקי העמדה לדין אינם ראיות, אינם נאספים במהלך החקירה, אינם משמשים כבסיס להגשת כתב האישום ולכן אינם נמצאים בגדר תכולת סעיף 74.

לטעמי, כך הדבר גם בענייננו; קרי - המידע שהעוררת נתבקשה להניחו על שולחנו של בית משפט קמא אינו נאסף במהלך החקירה ואין לו כל נגיעה ו/או רלוונטיות להתרחשות העובדתית מושא כתב האישום ולבטח אין בו כדי לסייע להגנת הנאשם, בשלב בירור האשמה. יחד עם זאת, גם אם לא ניתן להגדיר מידע זה כ- "חומר חקירה", עדיין אין בכך כדי לנווט, אוטומטית למסקנה לפיה החלטתו של בית-משפט קמא בטעות יסודה.

לטעמי, ההוראה של סעיף 74 (א), מלמדת כי חומר חקירה צריך להיות בעל נגיעה ורלוונטיות לאישום. בפסיקה, לא ניתנה תשובה חד משמעית לשאלה מה נכלל בגדרי המונח "חומר חקירה". אולם, יש לבחון כל מקרה לגופו, כאשר הכלל הוא שיש להעניק פירוש רחב להגדרת "חומר חקירה", כך שיכלול הוא כל חומר שנאסף במהלך החקירה ושקשור באופן ישיר או עקיף לאישום. מטרתה של זכות העיון לפי סעיף 74, היא לספק לנאשם, שהוגש נגדו כתב אישום, יכולת להתמודד כראוי עם חומר התביעה, על מנת להבטיח לו משפט הוגן (בש"פ 3099/08, אברהמי נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו מיום 23.2.2009].