ע"ח 13858-10-14 פלונית נ' מדינת ישראל - פסקדין

1.ערר לפי סעיף 19 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 [להלן: החוק] על החלטת בית-משפט השלום בראשל"צ (כב' השופטת זמיר) בת.פ. 29064-05-12 מיום 23.9.14, במסגרתה הורה בית-משפט קמא על קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית בעניינה של העוררת בשאלה האם היא מסוגלת לעמוד לדין והאם היתה אחראית למעשיה בעת ביצוע העבירות המיוחסות לה. עוד נקבע, כי ככל שיהא צורך, הבדיקה תיעשה בתנאי אשפוז, וכי ניתן יהיה לכפות התייצבותה באמצעות צו הבאה.

רקע

2.כנגד העוררת הוגש כתב אישום, המכיל 7 אישומים, בגין ביצוע עבירות של הפרה הוראה חוקית, פגיעה בפרטיות ואיומים.

מעובדות הרקע עולה, כי במהלך תקופה של יותר מעשור, עד שנת 2013, העוררת הכירה את המתלונן, תקליטן במועדון, כאשר היא נהגה לפקוד את המועדון לעתים קרובות, הסתובבה אחריו והצהירה בפניו ובפני אחרים, כי המתלונן נשוי לה והם מצפים לילד. בנוסף, התקשרה אליו והטרידה אותו פעמים רבות. במספר הזדמנויות הגיעה אל המועדון, ניסתה לשוחח עם המתלונן ולנשקו. המתלונן דחה את חיזוריה וביקש ממנה לחדול ממעשיה.

באישומים 1 – 3 מתוארים אירועים משנים 2007 – 2008, במהלכם חרף קיומו של צו למניעת הטרדה מאיימת, הגיעה למועדון בו עבד המתלונן.

באישום הרביעי מתואר אירוע מחודש מרץ 2013 ולפיו, בשעות הקטנות שלפנות בוקר עקבה העוררת אחר המתלונן עד לביתו, צעקה ודרשה שיכניסה לביתו; בהמשך אותו היום יצא המתלונן מביתו ושמע את העוררת קוראת בשמו בעוד היא רודפת אחריו בחדר המדרגות, עד שהמתלונן הצליח להיכנס אל דירתו. מאוחר יותר, צלצלה מספר פעמים בפעמון דלת דירתו. בשעת ערב, משלא עזבה את המקום, התקשר המתלונן למשטרה והיא פונתה מהמקום.

על-פי המתואר באישום החמישי, במהלך תקופה של כחודש וחצי בשנת 2013, הגיעה העוררת למועדון אחר בו עבד המתלונן, פנתה אליו ואמרה כי היא אוהבת אותו. במהלך התקופה, נהגה העוררת להתחכך בו ולצעוק על נשים הניגשות לדבר עמו שעליהן להתרחק ממנו משום שהוא בעלה. בתום הערבים האמורים, נהגה להגיע אל ביתו ולסרב לבקשותיו שתעזוב את המקום.

מהאישום השישי עולה, כי בחודש אוקטובר 2013, הגיעה העוררת למועדון בו עבד המתלונן. בתום האירוע, המתינה לו בחצר ביתו. המתלונן ביקש שהעוררת תעזוב את המקום, וכשסירבה הפעיל את מערכת ההשקיה. אז צעקה לעברו העוררת: "תראה מה יהיה לך".

מהאישום השביעי עולה, שבחודש נובמבר 2013, חתמה העוררת על כתב ערובה, לפיו נאסר עליה ליצור קשר עם המתלונן. חרף האמור, 5 ימים לאחר מכן הגיעה העוררת אל מועדון בו עבד המתלונן, התיישבה בסמוך לעמדת התקליטן וצעקה לעברו מספר רב של פעמים שהיא אוהבת אותו. בהמשך, כשהיה בדרכו אל השירותים, החלה העוררת ללכת אחריו וניסתה להתחכך בגופו.

3.להחלטה נושא הערעור קדמו מספר דיונים אשר התנהלו לפני כב' סגן הנשיאה, השופט הימן, כשופט מוקד.

ביום 12.11.13 נעתר כב' השופט הימן לבקשת סנגוריה הקודמים של העוררת והורה על הגשת חוות-דעת פסיכיאטרית בעניינה.

ביום 21.11.13 הועבר מכתב מלשכת הפסיכיאטרית המחוזית, לאחר שהעוררת נבדקה ע"י ד"ר שוצמן, סגנית הפסיכיאטרית המחוזית. במכתב זה צוין כי העוררת אינה מוכרת למערך הפסיכיאטרי, וכי מממצאי בדיקתה הנוכחית לא ניתן לקבוע עמדה חד משמעית אודות מצבה הנפשי הנוכחי וסוגיית אחריותה הפלילית - אם כי עולה חשד למחשבות ארוטומניות. לאור מורכבות המקרה, המליצה ד"ר שוצמן לבצע הערכה פסיכיאטרית מקיפה יותר בתנאי האשפוז.

4.בדיון הנדחה שהתקיים ביום 10.12.13, הביעו סניגוריה של העוררת את עמדתה, לפיה מתנגדת היא לבדיקתה הפסיכיאטרית בתנאי אשפוז. יוער כי התביעה עצמה סברה דאז, כי אין לכפות על העוררת בדיקה בתנאי אשפוז לצורך קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית שכן מדובר בטענת הגנה שעל הנאשמת להוכיחה ואם אין רצונה בכך, הרי שזה הוא עניינה (עמ' 6 לפרוטוקול).

כב' השופט הימן קיבל את גישת התביעה כי עסקינן בטענת הגנה שהנטל להוכיחה מוטל על העוררת. יחד עם זאת, היות ומדובר במשפט פלילי, ראוי למצות את הבדיקה שמא בית משפט יגזור את דינו של אדם שאינו בר עונשין. בסופו של יום קיבל את הצעת הביניים של הסניגור, והורה לפסיכיאטרית המחוזית לשקול בכובד ראש מתן חוות-דעת שלא באשפוז אלא בדיקה באשפוז יום – כשהעיר כי עניין זה נתון לשיקול דעת הפסיכיאטרית המחוזית.