ע"ו 10349-07-13 - פסקדין

בסוגיית "המחנה המוכר", לפי הנחיות ביהמ"ש העליון, בהחלטתו מיום 28.4.15, שניתנה במסגרת הדיון ברע"א 1849/14, בקשת רשות ערעור שהגישה המערערת דכאן, על פסק דיני, שניתן ביום 9.2.14, בתיק ע"ו 10349-07-13.

2.להלן, בתמצית, השתלשלות הדברים עד כה.

במסגרת תיק ע"ו 10349-07-13 (להלן: "ההליך המקורי"), נדון ערעור של המערערת, על החלטת ועדת העררים, שהוקמה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, שלא להכיר במערערת כזכאית לפיצוי לפי חוק הטבות לניצולי שואה, תשס"ז-2007 (להלן: "חוק ההטבות"), משאין היא עומדת בתנאי הזכאות הנקובים בסעיף 3(א)(1)(ב) של החוק.

חוק ההטבות נועד ליתן מענה לעניינה של קבוצת ניצולי השואה ש"נפלו בין הכיסאות", באשר לא היו זכאים לתגמול חודשי משום מקור אחר, מאלה שהסדירו את זכויות הניצולים, (כלומר - מוסד הפיצויים הגרמני, הקרן הסטטוטורית הגרמנית המכונה "קרן סעיף 2" וחוק נכי רדיפות הנאצים הנ"ל), וזאת, באשר הם לא שהו במקומות שבהם נרדפו יהודים והושמו בתנאים המזכים שלפי אותם הסדרים, ובמשך הזמן המינימאלי שננקב שם. חוק ההטבות הגדיל את מעגל הזכאות בכך, שהעניק הטבות לזכאים, מבלי להטיל מגבלת זמן לגבי שהותם כאמור.

3.המערערת, ילידת 1938, שנולדה והתגוררה בעיר פיאטרה-ניאמץ, בחבל מולדובה שברומניה, תבעה הכרה לפי חוק ההטבות, משום, שלטענתה, במהלך השנים 1942-1944, עת היתה רומניה חלק ממרחב ההשפעה של גרמניה הנאצית, במהלך מלחמת העולם השנייה, היא התלוותה לאמה ז"ל שהועסקה בעבודות כפייה, כתופרת, במחנה עבודה לנשים, בשעות היום. מדובר היה במתפרה, ששכנה במבנה גדול בתוך העיר, והגם שהמערערת לא ידעה לומר אם היה מגודר, היו שם שומרים, שבדקו את הנכנסים והיוצאים. לא ברור, אם בדיקה זו נועדה למנוע כניסה ויציאה בלתי מורשים, או שמא, לבדיקת תיקים ולמניעת גניבות ביציאה. העבודות נמשכו כ- 8-10 שעות ביום, אך העובדות לא נותרו ללון במתפרה, ושבו לבתיהן מידי ערב. יוער, שהגם שהמערערת היתה אז ילדה כבת 4-6, שרק התלוותה לאמה, בכך לבד אין כדי לגרוע מזכאותה העקרונית, באשר זו נגזרת מעצם השהייה באתר המוכר על-ידי החוק, ולא מביצוע עבודות כפייה, או פעילות אחרת שם.

4.בעניינה של המערערת, ולפי החלופות הרלוונטיות בסעיף 3 של חוק ההטבות (לפי נוסחו דאז), היא נדרשה לעמוד בשני תנאים מרכזיים וקריטיים לנשוא דיוננו. הראשון - שהיא בגדר "... ניצול שואה ששהה במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו עבודות פרך...". המערערת טענה להתקיימות החלופה השלישית, זו של מחנה שבו עבדו עבודות פרך. השני - שהשהייה הייתה "במחנה... שהוכר לפי ההסכם עם גרמניה...".

5ועדת הערעורים דחתה את הערעור על החלטת הרשות המוסמכת להכיר בניצולים כזכאים לפיצוי על פי חוק ההטבות, באמצה את החלטת הרשות, שלפיה לא עמדה המערערת בתנאים המזכים הללו. בפסק דיני, בהליך המקורי, נדחה הערעור, והחלטת ועדת הערעורים נותרה על כנה, כאשר, ליבת הנמקתי שם, הייתה בכך, שלא התקיים התנאי הראשון, לאמור - לא הוכח, שהאתר שבו שהתה המערערת עם אמה, היה מקום ש"בו עבדו עבודות פרך". סוגיה זו, והנימוקים שניתנו בפסק דיני לנדון, אינם מעניינו של פסק הדין המשלים כעת, והשגות המערערת במישור זה, בגדרי בקשת רשות הערעור שהוגשה, טרם הוכרעו, למיטב הידיעה, על ידי כב' ביהמ"ש העליון.

6.הפרק בפסק דיני, בהליך המקורי, שעסק בתנאי השני - המכונה "מחנה מוכר", נותר בגדר אמרת אגב, לפי שההכרעה האופרטיבית לא נשענה על הקביעות או על המסקנות לגביו. נקודה זו לא הוכרעה ברובד העובדתי או המשפטי, אף שהוערו הערות שונות והובעה דעה לכאורית, שתאוזכר להלן. ברם, ביהמ"ש העליון, במסגרת ליבון בקשת רשות הערעור, מצא, שמדובר בסוגיה מרכזית הטעונה הכרעה מלאה, עובדתית ומשפטית, בידי הערכאה הנוכחית - ביהמ"ש המחוזי - טרם שתועלה שוב לדיון בפני הערכאה העליונה. זאת - גם בשל "השלכות הרוחב" וקיומם של הליכים, לא מעטים, דומים, בפני ועדות הערעור ובתי המשפט השונים, שבהם הוצפה שאלה זו, ואשר טרם הוכרעה באורח מחייב.

על כן - הוחזר הדיון אל בימ"ש זה, לשם דיון והחלטה משלימה נקודתית בהקשר "המחנה המוכר".

7.זוהי, בקליפת אגוז, המסגרת הדיונית והרקע למתן פס"ד משלים זה.