ע"א 9128/11 ד"ר מוניר טנוס ואח' נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ - פסקדין

השופט צ' זילברטל:

           ערעור על פסק דינו מיום 11.10.2011 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ש' מנהיים) בתא"ק 6133-08-07, בגדרו התקבלה תביעה כספית שהגישה המשיבה 1 (להלן: המשיבה) נגד המערערים.

רקע והליכים קודמים

1.        כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא ומכתבי הטענות, המערערים, ביחד עם אחרים, היו בעלי מניות בחברת גני פרדייז בע"מ (להלן: חברת פרדייז) אשר עסקה בהקמת אולם אירועים ומסעדה. לשם מימון המיזם, בתקופה שבין 16.12.1988 ועד ל-6.10.1989 נטלה חברת פרדייז מבנק דיסקונט (להלן: הבנק) חמש הלוואות בסך כולל של 1,700,000 ש"ח (להלן: ההלוואות). הלוואות אלה הובטחו, בין היתר, בערבות אישית של המערערים. המיזם לא עלה יפה וחברת פרדייז לא עמדה בתשלומי החזר ההלוואות. לאחר שחברת פרדייז לא סילקה חוב פיגורים שנצבר לחובתה, מונה, לבקשת הבנק, כונס נכסים על אולם האירועים והמסעדה. ביום 2.10.1990 נערך הסכם בין הבנק לבין המשיבה (אשר בהמשך נקלעה לפירוק) שבמסגרתו רכשה המשיבה את זכויות הבנק שמקורן בהסכמי ההלוואות בינו לבין חברת פרדייז, ובכלל זה גם את זכויותיו בבטוחות שקיבל לצורך הבטחת החזר החוב (להלן: ההסכם). בטוחות אלה, שהועברו על שם המשיבה, כללו גם את ערבותם האישית, הכללית והבלתי מוגבלת של המערערים (אשר דיני הגנת הערב משנת 1992 אינם חלים עליה) וכן שטרי משכון ומשכנתא, בין היתר, ביחס למקרקעין שעליהם הוקם המיזם.

2.        חברת פרדייז לא עמדה בהחזר ההלוואות גם כלפי המשיבה, ומשכך פעלה המשיבה למימוש שטרי משכנתא ומשכון שנרשמו לטובתה. בתגובה, החברה וחלק מהערבים לחובה הגישו תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ה"פ 431/91) ובה טענו, כי מכוח ההסכם שנכרת בין חברת פרדייז לבין כונס הנכסים מטעם הבנק – המשיבה, אשר באה בנעליו של הבנק, אינה רשאית להעמיד את מלוא יתרת ההלוואות לפירעון מיידי. טענה זו התקבלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 9.1.1992. ערעור שהגישה המשיבה על פסק הדין בה"פ 461/91 התקבל, בהסכמת הצדדים, בפסק דינו של בית משפט זה מיום 14.5.1996 (ע"א 1052/92).

           עם הגשת התובענה בה"פ 431/91 הושהו הליכי הוצאה לפועל שנקטה המשיבה למימוש שטר המשכנתא, לבקשת חברת פרדייז וחלק מהערבים (הודגש, כי המערער 1 לא היה צד לבקשה זו), אך חודשו לאחר שניתן פסק הדין בהליך זה. במסגרת מימוש שטר המשכנתא, אושרה מכירת מקרקעין, שמושכנו להבטחת חובה של חברת פרדייז, למשיבה. בכתב התביעה נאמר, כי שווי המקרקעין ביום המכירה עמד על 2,025,000 ש"ח, בעוד שסכום החוב ביום המכירה עמד על 4,542,240.18 ש"ח, ומשכך, לא היה די בתקבולים ממכירת המקרקעין כדי לפרוע את מלוא החוב לו ערבים המערערים. יצוין, כי בכתבי הטענות של הצדדים נאמר כי בהמשך בוטלה מכירת המקרקעין למשיבה. ביוני 1998 הגישה המשיבה תובענה כספית נגד המערערים ונגד נתבעת נוספת (המשיבה 2). סכום התביעה הועמד על 3,000,000 ש"ח וזאת, כנטען, לצרכי אגרה, שכן, לטענת המשיבה יתרת החוב, במועד הגשת התביעה, עמדה על 10,000,000 ש"ח. פסק הדין שניתן בתביעה זו הוא העומד במוקד הערעור דנא.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.        בפסק דינו מיום 11.10.2011 קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבה נגד המערערים (המשיבה חזרה בה, בהמלצת בית משפט, מתביעתה נגד המשיבה 2).

4.        תחילה דחה בית משפט קמא את הטענה, כי תביעת המשיבה התיישנה. נקבע, כי עילת התביעה כלפי המערערים "קמה כבר מרגע שנודע לנושה כי החייבת העיקרית [חברת פרדייז - צ.ז.] הפרה את חובותיה, ולכל המאוחר מרגע שהנושה החל לפעול לגביית החוב". לשון אחר, נקבע כי מירוץ ההתיישנות ביחס למשיבה, החל במועד שבו קמה עילת תביעה לנושה המקורי - הוא הבנק. לפיכך נאמר, כי מירוץ ההתיישנות החל באוקטובר 1989 - אז הפסיקה חברת פרדייז לפרוע את חובה לבנק, או, לכל המאוחר, בדצמבר 1989 - אז נקט הבנק בפעולות למימוש הבטוחות שהיו בידו (במסגרת בקשתו למינוי כונס נכסים). בית משפט קמא המשיך וקבע, כי לאחר שקמה למשיבה עילת תביעה כלפי חברת פרדייז והערבים, התרחש אירוע אשר שלל ממנה, באופן זמני, את "כוח התביעה". בכך התכוון בית משפט קמא לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בה"פ 431/91, שבו נקבע כי המשיבה אינה יכולה להעמיד את יתרת ההלוואות לפירעון מיידי, כפי שבקשה לעשות (אלא אך לתבוע את החוב שבפיגור), ולכן ממועד זה (פסק הדין ניתן ביום 9.1.1992) ועד למועד בו התקבל ערעורה בבית משפט זה (14.5.1996) לא היה בידיה "כוח תביעה" שכן "לו הגישה התובעת [המשיבה - צ.ז.] את התביעה במהלך תקופה זו לא היתה יכולה לזכות בה גם לו הוכיחה את כל טענותיה, משום שהיה תלוי ועומד פסק דין תקף הקובע כי אין לה זכות לדרוש את פרעון כל החוב". משכך, נקבע, כי אף שתביעת המשיבה הוגשה כתשע שנים לאחר מועד היווצרות עילת התביעה, אין לדחותה מחמת התיישנות, שכן במניין תקופת ההתיישנות אין להביא בחשבון תקופה של למעלה מארבע שנים במהלכה המשיבה לא היתה רשאית לתבוע פירעון מיידי של מלוא יתרת ההלוואות בשל "המניעה הפסיקתית" שחסמה אותה. בית משפט קמא ציין, כי קביעתו עולה בקנה אחד עם עמדות שהובעו בפסיקת בית משפט זה במקרים שיש להם קווי דמיון לענייננו (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן(22.4.2004) (להלן: עניין ויינברג); ובע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' גל (24.5.2010) (להלן: עניין פסגת אשדוד)).