ע"א 8278-05-15

בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של בית המשפט השלום בת"א ( כב' השופטת ח.ינון, בת"א 17560-09-09), מיום 3.3.15 לפיו חוייב המבקש (ביחד ולחוד עם נתבע נוסף) לשלם לתובעות סך של 250,000 יורו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה כמו גם 20,000 ₪ הוצאות משפט.

לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיבות לה, אני מחליט לקבלה באופן חלקי.

ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; להלן: "תקנות סד"א"). הכלל הוא, כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם מתן ההחלטה המזכה. ברם, עקרון זה אינו מוחלט, ולבית המשפט מסורה הסמכות לעכב ביצועו של פסק דין במקרים מתאימים .

כאשר מבוקש לעכב ביצועו של פסק דין כספי, נודעת חשיבות רבה לשאלה אם יוכל המבקש להיפרע מהמשיב, אם יזכה בערעורו. אם התשובה לשאלה זו שלילית, יטה בית המשפט לעכב את הביצוע (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 860 (מהדורה שביעית, 1995)). לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, וביניהם מצב בו הערעור שהוגש על פסק הדין הוא, על פניו, חסר סיכוי (שם; בש"א 4403/94 רחל ויצמן ואח' נ' מסודי דאודי תק-על 94(3), 2278).

בענייננו, פסק-דין בו התקבלה תביעת המשיבים נגד המערער (ונתבע נוסף שאינו מערער) ניתן על ידי בית המשפט קמא כבר ביום 24.6.12. דא עקא, פסק-דינו זה של בית המשפט קמא בוטל ביום 10.2.14 בפסק-דין שניתן בערעור שהוגש ע"י המערער (והנתבע הנוסף שהיה אז מערער נוסף) והתיק הוחזר לבית המשפט קמא "על מנת שיוציא מלפניו פסק-דין חדש, אשר יתייחס לטענותיהם של שני הצדדים ויקבע לגביהם ממצאים עובדתיים מנומקים" (ע"א 12321-12-12). פסק הדין נשוא הערעור דנן, שלעיכוב ביצועו עותר המבקש, הוא פסק-הדין השני שניתן על-ידי בית המשפט קמא בתובענה, במסגרתו שב וקיבל את תביעת המשיבים במלואה. עם זה, פסק-הדין החדש שניתן על ידי בית המשפט קמא הוא פסק-דין קצר למדי, מתפרס על פני כ-3 עמודים בלבד שרובם הוקדשו לסקירת טענות הצדדים ורק כחצי עמוד הוקדש לממצאים שמצא בית המשפט קמא. מעיון בטענות המערערים כפי שבאו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון שהתקיים בערעור על פסה"ד הראשון (ערעור שכאמור התקבל ובמסגרתו הורה כאמור בית משפט זה על ביטול פסק-הדין הראשון), כמו גם בטענות המבקש-המערער בהודעת הערעור כאן , מתעורר ספק רב אם ניתן לומר שפסק-הדין החדש אכן מתמודד עם מלוא טענות הצדדים ונותן מענה הולם לשיקולים שהביאו לביטול פסק-הדין הקודם. מכל מקום, בהחלט יש מקום לשמוע את טענות המערער בהקשר זה ועל כן לא ניתן לומר כי הערעור נעדר כל סיכוי.

באשר למאזן הנוחות - לטענת המבקש מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן המשיבות הינן חברות זרות המאוגדות בקפריסין – כך ש"אם יזכה המבקש בערעור לאחר שיבוצע פסק הדין סביר כי יעמוד הוא בפני שוקת שבורה, ויתקשה להיפרע מן המשיבות, שהרי כספיו יועברו לחו"ל" (ס' 16 לבקשה) . כמו כן טוען המבקש כי נוכח הסכום העצום אשר נפסק לחובתו – "אין ביכולתו הכלכלית של המבקש לשלם את מלוא הסכום הפסוק ואף תשלום חלק ממנו יסב נזק בלתי הפיך למבקש ואף עלול להביאו אל סיפה של פשיטת רגל" (ס' 17 לבקשה). המשיבות בתשובתן סבורות כי אין לטענות הללו על מה לסמוך – הן חברות זרות שאומנם התאגדו במדינת קפריסין, אך זו אישררה את אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית) מיום 1.3.1954 ועל כן אין לראות בהן כבעלות מעמד נחות ממעמדן של חברות ישראליות, בכל הנוגע לעיכוב ביצוע פסק-דין כספי שניתן לטובתן. בנוסף, טענת המבקש כי אין ביכולתו הכלכלית לשלם את מלוא הסכום הפסוק וכי אף חלק ממנו יסב לו נזק בלתי הפיך, אינה מגובה בעובדות או באסמכתאות.

אני סבור כי במקרה דנן, גובה הסכום בו מדובר, מקים חשש מובנה לקושי בגבייתןחזרה ויש בכך כדי לתמוך בהיעתרות לבקשה (ראו והשוו ע"א 442/09 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ואח' נ' טל עמי ואח' . תק-על 2009(1), 2726) והעובדה כי המשיבות הינן חברות זרות באחריות מוגבלת, בודאי שאינה תורמת להסרת החשש. המבקש אכן לא הביא תמיכה ואסמכתאות לטענתו כי אין ביכולתו לשלם את מלוא הסכום הפסוק וכי אף תשלום חלק ממנו יסב לו נזק בלתי הפיך ועלול להביאו לפשיטת רגל, אך תמיכה מסויימת להיעדר יכולת כלכלית מצד המבקש מצאתי דווקא בתשובת המשיבות: המשיבות מציינות כי פסק-הדין הראשון שניתן ע"י בית המשפט קמא (וכאמור קיבל את התביעה) ניתן בשנת 2012 וביצועו לא עוכב (משלא הוגשה בקשה מטעם המבקש) עד שבוטל בשנת 2014. בפרק זמן זה, כך טוענות המשיבות, "השקיעו את מיטב מאמציהן" לצורך גביית הסכום הפסוק , אך לא עלה בידיהן לגבות לא מן המערער ולא מן הנתבע הנוסף , את הסכום הפסוק "ואף לא חלק ממנו" (ס' 3,30 לתשובה). אני סבור כי יש באמירה זו של המשיבות גם כדי להעיד כי ממילא עיכוב ביצוע פסה"ד בשלב זה ועד שיתברר הערעור, לא צפוי לגרום להם נזק, והן אף מציינות בהמשך כי גם "באם יוותר פסק הדין על כנו לא יהא למשיבות ממה להיפרע וזאת הגם שניתנו לטובתן שני פסקי דין" (ס' 4 לתשובה). יצוין כי לא נעלמה מעיני טענה הפוכה אותה טענו המשיבות בהמשך התשובה לפיה "מאז ניתן פסק הדין הראשון השקיעו המשיבות את מירב מאמציהן על מנת לגבות את הסכום אותו חויבו המבקש ויוסף לשלם ועם זאת לא עלה בידם לגבות את הסכום אותו חויבו המשיבים ואף לא חלק ממנו. במצב דברים זה, באם יעוכב פסק הדין תעמודנה המשיבה מול שוקת שבורה" ( ס' 30 לתשובה . הטעויות במקור ש.ש.). עם זה, לא ברור כיצד המשפט הראשון בפסקה ( שמעיד על חוסר יכולת של המשיבות לגבות את הסך שנפסק לטובתן בפסה"ד הראשון, גם כשזה לא עוכב במשך כשנתיים ימים) מתקשר למשפט השני בפסקה ( לפיו כתוצאה מעיכוב פסק-הדין זה, תעמודנה המשיבה מול שוקת שבורה) ובודאי שלא ברור כיצד הוא תומך בו.

לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי מאזן הנוחות נוטה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט קמא מיום 3.3.15 , עד לבירור הערעור, בכל הנוגע לחיוב שהושת על המבקש לשלם למשיבות 250,000 יורו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. אני מחליט לדחות את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבות. לא מצאתי כי ההוצאות שנפסקו למשיבות ( ע"ס 20,000 ₪) הן בשיעור המצדיק עיכוב ביצוע של חיוב כספי זה.

הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון במסגרת ההליך העיקרי.

ניתנה היום, ב' סיוון תשע"ה, 20 מאי 2015, בהעדר הצדדים.