ע"א 8263/16

 במסגרת ערעור שהגישו המבקשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (הנשיא א' אורנשטיין) בפר"ק 59196-02-16 מיום 1.8.2016, הוגשה הבקשה שלפניי לסעד זמני, שעניינה עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.                                           

רקע והליכים

2. המבקשות 8-1 הן אשכול חברות, המוחזקות על ידי בעלת השליטה – המבקשת 9 (להלן בהתאמה: החברות ו-בעלת השליטה; להלן ביחד:המבקשות), אשר עיקר עיסוקן הוא ייזום וארגון של קבוצות רכישה בתחום הנדל"ן. בעת האחרונה, החברות נקלעו לקשיים כלכליים, ועל רקע זה ננקטו מספר הליכי חדלות פירעון וכן נפתחו הליכי פירוק נגד חברות נוספות שבקבוצת החברות. לפיכך, ביום 24.3.2016 בית המשפט המחוזי הורה על מתן צו הקפאת הליכים לחברות, אשר הורחב והוחל באופן אישי על בעלת השליטה. במסגרת הצו מונה המשיב 1, עו"ד איתן ארז, כנאמן בהקפאת הליכים, והוסמך להגיש דו"ח שיבחן את התנהלות המבקשות. בדו"ח מטעם  המשיב 1 שהוגש ביום 31.3.2016 פורטה התנהלותן הבעייתית של המבקשות, על בסיסה סבר המשיב 1 כי החברות חדלות פירעון, והמליץ על פירוקן ועל מתן צו כינוס נכסים לנכסי בעלת השליטה. על יסוד האמור, בית המשפט המחוזי ביטל ביום 5.4.2016 את צו הקפאת ההליכים, ותחתיו ניתנו צווי פירוק זמניים לחברות וצו כינוס נכסים זמני לנכסי בעלת השליטה. המשיב 1 מונה למפרק זמני לחברות ולכונס נכסים זמני לנכסי בעלת השליטה. 

3. בהמשך לאמור, הוגשו בקשות פירוק שונות על ידי נושים או בעלי תפקידים בחברות. בקשות הפירוק הושתתו, בין היתר, על עילת פירוק הקבועה בסעיף 257(4) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 שעניינה חדלות פירעון, והתייחסו לכך שהחברות לא השיבו לנושיהן את המקדמות ששילמו, על אף שביטלו כדין את החוזים מול החברות. מהבקשות עלה שהפירוק הכרחי לשם השלמת כל אחד מהפרויקטים ומציאת פתרון למאות הרוכשים. את הבקשה לכינוס נכסי בעלת השליטה הגישו מר לוזון והמשיב 1, בקשר למכירה כפולה של זכות ליחידה רעיונית במיזם בנייה ברחוב הושע 18 בתל אביב (להלן: המכירה הכפולה), כמפורט בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. לשיטת מר לוזון, המכירה הכפולה היוותה מרמה והעדפת נושים, ולשיטת המשיב 1 המכירה הכפולה היוותה מעשה פשיטת רגל במהלך חדלות פרעון, לפי סעיף 5(1) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. נוסף על כך, הצביע המשיב 1 על התנהגות בעייתית של בעלת השליטה, לרבות  הברחת נכסים, אי גילוי נכסים ועוד.

4. המבקשות מצידן התנגדו לבקשות הפירוק ולבקשה למתן צו לכינוס נכסי בעלת השליטה. לשיטתן, החברות אינן חדלות פירעון בהיבט המאזני של כלל התחייבויותיהן לעומת כלל נכסיה. אמנם החברות אישרו שקיים קושי בפרעון התשלומים, אולם לגישת המבקשות קיימת הצעה של משקיע שתוכל לפתור את בעיית התשלומים. במסגרת התנגדותן, המבקשות עתרו ליתן בידן שהות לגבש הסדר נושים ולמצוא משקיע שיחלץ את קבוצת החברות מהמצוקה התזרימית שאליה הגיעו. בעניין כינוס נכסי בעלת השליטה, המבקשות טענו, בין היתר, כי היא אינה חדלת פירעון וכי לאחר שניתן פסק הדין בעניין המכירה הכפולה לא ניתן עוד לראות במכירה הכפולה כמסד למעשה פשיטת הרגל. נוסף על כך, המשיב 3 (להלן: הכנ"ר) תמך בבקשת הפירוק ובבקשה למתן צו כינוס לנכסי בעלת השליטה.

5. בפסק דינו בעניין צו הפירוק, בית המשפט המחוזי התייחס לדיונים שנערכו בפניו וסקר את מצבם של המיזמים השונים שבהם מעורבות המבקשות. בית המשפט המחוזי מצא כי החברות מצויות בחדלות פרעון הן בהיבט התזרימי והן בהיבט המאזני, וכן כי חרף טענות המבקשות לא נמצא כל משקיע רלוונטי. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי מן הדין ומן הצדק לפרק את החברות, זאת בין היתר נוכח היעדר ההפרדה בין התשלומים במיזמים השונים, שהביאה לפגיעה ברוכשים; ונוכח שימושה של בעלת השליטה בכספי קבוצת החברות לענייניה האישיים. עוד עמד בית המשפט המחוזי על הבקשה לכינוס הנכסים, במסגרתה התייחס למעשי הברחת הנכסים המיוחסים לבעלת השליטה, להיעדר אמינותה, למצבת החובות שלה ועוד – וקבע כי אין ביכולתה לפרוע את חובותיה. על יסוד האמור, הורה בית המשפט המחוזי על פירוק החברות ועל מינויו של המשיב 1 כמנהל מיוחד; וכן על כינוס נכסי בעלת השליטה.

הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין

6. בבקשה שלפניי, עותרות המבקשות כי אורה על עיכוב ביצוע מכירת נכסיהן, בעיקר על סמך הטענה כי מכירת הנכסים תגרום להן נזק בלתי הפיך. ראשית, המבקשות גורסות כי סיכויי הערעור גבוהים. לשיטתן, שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי ההסכם עליו חתמה בעלת השליטה עם מר שלמה נרקיס (במסגרת המכירה הכפולה) מהווה מרמה והעדפת נושים; לפיכך, לגישתן, לא היה מקום לקבוע כי הסכם זה מצדיק מתן צו כינוס נכסים. בנוסף, גורסות המבקשות כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי בעלת השליטה היא פושטת רגל. עוד סבורות המבקשות כי היה מקום בעניינן להורות על הקפאת הליכים ל-60 ימים על מנת לנסות ולאפשר להן לגבש הסדר נושים, וכי המשיב 1 מיהר לקבוע כי יש למנות מפרקים לחברות השונות. יתרה מכך, טוענות המבקשות טענות שונות לגופם של החובות השונים, אשר עיקרן הוא כי התייחסות בית המשפט לאותם החובות הייתה שגויה, וכי דרושה בחינה מחודשת של כל אחד מהחובות. נוסף על האמור, המבקשות גורסות כי מאזן הנוחות נוטה להעדיף את זכויותיהן. לעמדתן, מצב הדברים הנוכחי, שבו אין למבקשות כל שליטה על הנעשה בנכסיהן, מביא למימוש לא אופטימלי של הנכסים, מקשה על הבראת החברות וכך מוביל למצב של נזק בלתי-הפיך.

7. המשיב 1 גורס כי יש לדחות את הבקשה, זאת נוכח חוסר תום לב והיעדר נקיון כפיים מצד בעלת השליטה, אשר ממאנת למלא אחר הוראות שונות של בתי המשפט בעניין הוצאות שעליה לשלם, דוחות שעליה להגיש וכדומה. לשיטת המשיב 1, סיכויי הערעור במקרה זה קלושים, זאת נוכח העובדה שהחלטות בית המשפט בעניין הנכסים השונים מפורטות, מנומקות ומבוססות. עוד הוא מדגיש, כי על מנת להבריא את החברות, זקוקות המבקשות להסכמת הנושים – ואילו אלה עומדים על בקשת הפירוק. נוסף על כך, בבחינת מאזן הנוחות, מדגיש המשיב 1 כי עיכוב ביצוע פירוק החברות מקפיא דה פקטו מיזמי בניה רבים בהם מעורבות המבקשות – הקפאה אשר משפיעה על מאות משפחות שהשקיעו באותם המיזמים את כספם, ואשר לשיטתו אף מעמידה בסכנה את אפשרות מימושם של אותם המיזמים. לחלופין, גורס המשיב 1 כי יש להתנות את קבלתה של הבקשה בהפקדת ערובה כספית בשווי 30 מליון ש"ח.

8. הכנ"ר סבור אף הוא כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתו, החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת, מפורטת וכוללת התייחסות למכלול טענות המבקשות. הכנ"ר מציין כי קביעת בית המשפט המחוזי גובתה בבסיס עובדתי רחב; כי הונח המסד למתן צווי הפירוק וצו הכינוס; וכי התקיימה עילת הפירוק. אשר למאזן הנוחות, לשיטת הכנ"ר זה נוטה לטובת המשיבים, הן היות שטענות המבקשות כבר נדחו בבית המשפט המחוזי, והן היות שעיכוב הביצוע יסב למשיבים נזק רב ביותר, לעומת צו הכינוס בעניינה של בעלת השליטה – אותו ניתן יהיה לבטל.