ע"א 58061-12-13 זמיר ואח' נ' בנק דיסקונט סניף ראשי ת"א

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ובמקביל בקשה לסילוק הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו.

1. המבקשים (להלן: "המערערים") הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט מ. בן חיים) מיום 5.11.13 שניתן בת"א 167104/09 (להלן: "פסק הדין") במסגרתו נתקבלה בחלקה תביעת המערערים, שהוגשה במקור על סך של מיליון ₪, להשבה ו/או פיצוי מהמשיב (להלן: "הבנק"), כך שהבנק חויב לשלם למערערים סך של 381,651 ₪, המורכבים מהשבת הפרשי ריבית שנגבתה שלא כדין (344,171 ₪), מפיצוי בגין התנהלות הבנק בהליכי ההוצאה לפועל ונזק בלתי ממוני (14,486 ₪) ומהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 23,000 ₪.

2. על פי חותמת בית המשפט המתנוססת על כתב הערעור, הוגש הערעור ביום 30.12.13. הדיון בערעור בפני הרכב נקבע ליום 31.12.14.

   מהלך הגשת הבקשות ותמצית טענות הצדדים

3. בעיקרי הטיעון, שהגיש הבנק ביום 25.12.14 טען כטענה מקדמית, כי הערעור הוגש בניגוד למועדים הקבועים בתקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), משום שפסק הדין הומצא לידי ב"כ המערערים ביום 13.11.13 ומכאן שהמועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 28.12.13 ומאחר ומועד זה היה שבת, הרי הוא נדחה למחרת, 29.12.13, כך שהערעור, שהוגש ביום 30.12.13, הוגש באיחור של יום, מבלי לבקש הארכה. עוד ציין כי ביום 21.12.14 שלח לב"כ המערערים הודעה בהתאם לתקנה 449(א) לתקנות ובו העמידו על הליקויים בכתב הערעור תוך הדגשת פגם האיחור.

4. בתגובה הגיש ב"כ המערערים ביום 28.12.14 "הודעה לבית המשפט והודעות שונות" במסגרתה הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור (להלן: "הבקשה להארכה"), אליה צירף תצהיר חתום על ידו ובו הצהיר, כי "ככל הזכור" לו פסה"ד לא התקבל ב- 13.11.13, אף שכך רשום באישור המסירה. לדבריו, החתימה על אישור המסירה נחזית להיות חתימתו, אך הוא לא היה במצפה רמון, מקום משרדו, בתאריך הנדון ואף לא יום למחרת (14.11.13). עוד הוא מציין כי המכתב הונח על שולחנו במשרדו ונפתח לראשונה ביום א' 17.11.13 שאז הוטבעה עליו חותמת "נתקבל" של המשרד. עוד הוא מציין בתצהירו, כי אינו יודע אם פתיחת המכתב והטבעת חותמת "התקבל" הייתה ביום קבלת פסק הדין "או אם הוא נתקבל קודם לכן והונח על שולחני רק ביום א' כאמור." עוד הצהיר: "למיטב הבנתי, ספירת הימים שבין קבלת פסה"ד להגשתו של הערעור, נעשתה על סמך החותמת ומשום כך נספרו הימים מה- 17.11.14 ואילך ולא קודם לכן.", והספירה ממועד זה נעשתה על ידו בתום לב ובידיים נקיות ועל פי ספירתו הוא אף הקדים ביומיים את הגשת הערעור. עוד הצהיר כי המועד המדויק להמצאת פסק הדין נדון עוד בדצמבר 2013 בינו לבין עו"ד נאמן, ב"כ הקודם של הבנק, אך הדיון הסתיים בלא מסקנות מיוחדות ובלא הסתייגויות מצד הבנק ולכן סבר שניתן לשים את "הנושא מאחורי גווינו", כדבריו, ולא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. עוד נטען כי הבנק העלה את טענת האיחור זמן רב לאחר הגשת הערעור, כשנה לאחר ההגשה, ובשל שיהוי זה מתקשה ב"כ המערערים לשחזר את האירועים הקשורים בקבלת פסק הדין. עוד הם טוענים כי נאמר לב"כ הבנק כבר עם קבלת פסק הדין כי ברצונם של המערערים להגיש ערעור. טענה נוספת היא כי ב"כ הבנק הקודם לא ציין את נושא האיחור למרות שהגיש בקשה לדחיית מועד הדיון. עוד הם טוענים כי לערעור סיכוי טוב להצליח והוא מעלה שאלות שיש להן אינטרס ציבורי.

5. ביום הדיון (31.12.14) נדון נושא האיחור בפני ההרכב, כך שכל צד טען את טענותיו וכב' ההרכב החליט, כי בשל הגשת הבקשה לדחיית הערעור בשל האיחור רק בסמוך למועד הדיון ולא מייד עם הגשת הערעור, הרי שאין מנוס מהכרעה בסוגיה זו טרם הדיון בערעור ובמיוחד כאשר הבנק טען כי הוא שוקל הגשת ערעור שכנגד ככל שתתקבל הבקשה להארכת מועד. אשר לערעור שכנגד נדרש הבנק בתגובתו להודיע אם בכוונתו להגיש ערעור שכנגד במקרה שתתקבל בקשת המערערים להארכת מועד ולנמק מדוע רשאי לעשות זאת. כב' ההרכב העביר את ההחלטה בנושא האיחור לידי כרשמת, על מנת לאפשר ערכאה נוספת במקרה שצד יבקש לערער על החלטתי. כמו כן קבע כב' ההרכב את סדר הזמנים להגשת התגובות.

6. ביום 29.1.15 הגיש הבנק תגובה לבקשה להארכה ובה ציין, כי חוסר תום לב הוא לכתוב, כי אין המערערים בטוחים שאיחרו בהגשת הערעור, ועזות מצח היא לבוא בטרוניה לבנק על כך שהעלה את הנושא רק עתה. עוד טוען הבנק, כי על פי הרישום ב"נט המשפט" פסק הדין הומצא לב"כ המערערים ביום 13.11.13, ובכוונת מכוון לא נרשם מועד המצאת פסק הדין בכתב הערעור וזאת על מנת שמזכירות בית המשפט לא תסרב לקבל את הערעור. עוד הוא טוען כי על פי הפסיקה רשאי משיב לערעור להעלות טענה זו של איחור גם "בהפתעה". לטענתו, המערערים טוען בעלמא כי הבנק ידע על כוונת המערערים להגיש ערעור אך אמירה זו לא לוותה בתצהיר וההפך הוא הנכון, שמהמועד שהבנק הבין כי הערעור הוגש באיחור היו לו ציפיות כי ידחה על הסף. לטענת הבנק, טענה בדבר טעות בספירת המועדים אינה מהווה טעם מיוחד כנדרש להארכת מועד הקבוע בחיקוק. עוד טוען הבנק כי גם איחור של יום אחד – איחור הוא וטעם מיוחד צריך להיות "נסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו של בעל הדין" שאין הדבר כך בדיון זה.

7. עוד הודיע הבנק כי היה ותתקבל הבקשה להארכת מועד בכוונתו להגיש ערעור שכנגד על פסק הדין. בעניין זה טען כי תקנה 434 לתקנות מקנה לו זכות להגיש ערעור שכנגד בתוך 30 יום מהיום שהומצא לו כתב הערעור והכוונה להמצאת כתב ערעור שהוגש כדין וערעור שהוגש באיחור לא הוגש כדין. מכאן שרק אם תאושר הארכת המועד יתחיל מניין הימים להגשת הערעור שכנגד.