ע"א 56697-05-16 ספורי נ' הל-פון תקשורת ויעוץ 2003 בע"מ ואח'

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' הרשם הבכיר ר' קודסי) בת.א. 46413-11-11.

1.בין המערער לבין חברה בשם חוסאם מועד תקשורת בע"מ (להלן החברה) התקיימו יחסי עבודה, במסגרתם סיפקה החברה למערער מכשירי טלפון סלולריים ואביזרים נלווים. בשנת 2006 הגישה החברה תביעה נגד המערער, בטענה כי הוא נותר חייב לה כספים. בית משפט השלום קיבל את התביעה וחייב את המערער לשלם לחברה כ-22,000 ₪ (כמחצית החוב הנטען). על פסיקה זו ערער המערער, כשהוא טוען, בין היתר, להעדר יריבות בינו לבין החברה, כיוון שלפי שהעיד בעליה (המשיב 2) בעדותו בפני בית המשפט קמא, היא (החברה) המחתה את זכויותיה לחברה אחרת בבעלותו (היא המשיבה 1 בערעור הנוכחי). הערעור נתקבל בשל העדרה של יריבות, ופסק הדין של בית משפט השלום בוטל. אחר כך הגישה המשיבה 1 נגד המערער תביעה זהה, כשהיא טוענת כי החברה הנ"ל המחתה לה את זכויותיה. לפני המועד לשמיעת ראיות ביקש המשיב 2 להצטרף כתובע כשהוא טוען, כי המשיבה 1 המחתה לו את זכויותיה. בית המשפט נענה לבקשה.

להוכחת התביעה ביקשו המשיבים להסתמך על הממצאים שנקבעו בפסק הדין בהליך הקודם, כמו גם על חוות דעתו של מומחה שמינה בית המשפט בהליך הראשון, לפיה המערער נותר חייב כספים (כדי מחצית מן הסכום הנתבע כאמור).

בפסק דינו דחה הרשם הנכבד את תביעתה של המשיבה 1, כיוון שניתן נגדה צו פירוק, ומכיוון שהיא המחתה את זכויותיה למשיב 2 ולא הותירה זכות תביעה בידה. את תביעתו של המשיב 2 קיבל כב' הרשם, וחייב את המערער לשלם לו את הסכום שקבע המומחה מן ההליך הראשון בחוות דעתו.

על פסיקה זו מלין המערער בערעורו הנוכחי. המשיבים מבקשים להותיר את פסק הדין על כנו.

2.לאחר ששקלתי בטענות הצדדים מצאתי לקבל את הערעור ולדחות את תביעת המשיב 2 נגד המערער. ראשית אציין, כי פסק הדין בהליך הראשון בוטל בפסק הדין שיצא מלפניי בערעור, ולכן לא ניתן היה להסתמך על הממצאים שנקבעו בו, כפי שסבור המשיב 2. ואמנם, הרשם הנכבד לא נסמך על ממצאים אלא, כי אם על חוות הדעת שניתנה במסגרת ניהולה של התובענה הראשונה. אינני מקבל את טענת המערער, לפיה עם ביטולו של פסק הדין הראשון "התבטלה" גם חוות הדעת של המומחה. חוות הדעת של המומחה היא ראיה ככל הראיות, ואין היא "מתבטלת" עם ביטולו של פסק דין שנסמך עליה. יחד עם זאת, על מנת להסתמך עליה בתובענה השניה, היה על המשיבים להגישה, כפי שמוגשת חוות דעת של מומחה. את זאת הם לא עשו, כי אם צירפו העתק של חוות הדעת לכתב התביעה (בתביעה השניה). בכך לא די היה, ודאי כאשר בסעיף 13 לכתב הגנתו כפר המערער באמור בסעיף 12 לכתב התביעה, הסעיף שביקש, הלכה למעשה, להתבסס על חוות הדעת של המומחה. על המשיבים היה להגיש את חוות הדעת לפי שקובעת תקנה 129(א)לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לאמור:

"רצה בעל דין להביא עדות בענין שבמומחיות, שאינו ענין שברפואה, לביסוס טענה מטענותיו, יגיש לבית המשפט חוות דעת של מומחה לאותו עניין לא יאוחר מהמועד שנקבע להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמו, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם אחרת;..."

במועד שבו הוגשו תצהירי העדות הראשית לא הגישו המשיבים את חוות הדעת. משלא הוגשה חוות הדעת, יש לומר כי זו לא הונחה כראיה לפני בית המשפט קמא, ולכן לא היה בידו להסתמך עליה בקביעת העובדות (קרי גובה החוב), ולכן יש לומר כי המשיבים לא הוכיחו את החוב שחב להם המערער.

3.בשולי הדברים אוסיף, כי בעת שמיעת הראיות נודע לבית המשפט, כי ניתן צו פירוק נגד המשיבה 1 (ראו נא ת/1). משניתן צו הפירוק, חדלה המשיבה 1 מלהתקיים כאישיות משפטית, ובין היתר אין היא זכאית להגיש תביעה. על כן בדין לא היה מקום לקבל את תביעתה, וכך אמנם עשה בית המשפט קמא. על פסיקה זו לא הוגש ערעור.

4.סיכומם של דברים, משלא הוכחה תביעת המשיב 2, דינה היה להידחות. הואיל וכך הנני מקבל את הערעור, מבטל את פסק הדין של בית המשפט קמא ודוחה את תביעתו של המשיב 2 נגד המערער. המשיב 2 ישלם למערער את אגרת הערעור שלפניי, וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 7,500 ₪.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ז, 09 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.