ע"א 56625-10-15

1.בפנינו ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת ע. קויפמן), במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה וניתן צו לסילוק ידו של המערער ופינויו מהמקרקעין הידועים כחלקה 13 בגוש 2470, תוך שצויין כי הצו אינו מתייחס לחריגה של המבנה המקורי אל חלקה זו, וכי הצו ייכנס לתוקפו ביום 25.1.17.

2.המשיבה הגישה כנגד המערער תובענה לפינוי וסילוק יד מהמקרקעין דלעיל. המערער הינו בעל זכויות חכירה בחלקה 12 בגוש 2470, הגובלת בחלקה 13 שהיא החלקה נשוא התובענה. נטען כי המערער פלש לחלקה 13, בנה בה מבנה שלא כדין, שהינו תוספת בניה לביתו אשר נבנה בחלקה 12, ובעלת הזכויות בחלקה 13 היא המשיבה.

אין מחלוקת כי המערער אכן מחזיק בחלקה 13, ואכן ביצע עליה בניה, שהיא בניה שנקבע לגביה שאינה כדין, אולם, לטענת המערער, הוא ומשפחתו תחזקו את חלקה 13 במשך שנים, חלקה זו היתה למעשה החצר האחורית של שכניהם בני משפחת פרץ, המערער אף טיפל בשכנו, והיה סיכום בינו לבין מר פרץ, כי המערער יסייע לו ברכישת הנכס מחברת עמידר, ובתמורה מר פרץ יעביר לו את הזכויות בחצר האחורית ויאפשר לו להרחיב שם את ביתו שלו, ונטען כי מר פרץ החזיק הן בביתו שלו והן באותה חלקה 13, והייתה לו הזכות לקבל את הזכויות בחלקה 13, ולפיכך, יכול היה להעבירן אל המערער.

עוד נטען כי באזור זה נמכרו כך לדיירים רבים זכויות בשתי חלקות, ולמעשה מר פרץ הופלה לרעה, תוך שנטען והודגש כי הזכויות והטענות של המערער הינן מכוח היות מר פרץ בעל זכויות, אשר הועברו למערער.

3.בפסק הדין המפורט והמנומק, נקבע כי על פי נסח הרישום רשות הפיתוח היא הבעלים בחלקה 13 נשוא התובענה, הדבר מהווה ראיה לזכויות המשיבה בחלקה, ומכאן על המערער הנטל להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעין.

המערער לא הציג בפני בית משפט קמא כל ראיה של ממש אשר יהיה בה להביא למסקנה כי זכויות לו בחלקה 13.

כפי שמתאר בית משפט קמא בפסק הדין, וכך גם ממשיך וטוען המערער בפנינו במסגרת הערעור, טיעונו של המערער הינו לזכויות בחלקה 13 מכוח זכויותיו של שכנו מר פרץ.

ואולם, החוזה בין מינהל מקרקעי ישראל לבין מר פרץ מתייחס לחלקה אחרת, היא חלקה 38, הגובלת בחלקה 13, ואין למר פרץ זכות רשומה בחלקה 13.

זאת ועוד, אין, ולא הוגש, כל הסכם בכתב בין מר פרץ לבין המערער, על העברת זכויות נטענות בחלקה 13 אל המערער. הטענה היא בדבר סיכום שהיה ביניהם, ואשר בעקבותיו בוצעה הבניה בחלקה 13.