ע"א 56047-06-16

 כב' השופט גד גדעון:

1.ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד בבאר-שבע (כב' השופטת נעם חת מקוב), מיום 21.4.16 בת.א 51428-02-15, אשר במסגרתו נדחתה תביעת המערער, לפרק את השיתוף במקרקעין, אשר הזכויות בהם נרכשו על ידי המערער והמשיבים מספר 1 ו-2, וכן על החלטת בית המשפט מיום 19.3.16, אשר במסגרתה, נדונו טענות הצדדים ופורטו הנימוקים, אשר הצדיקו לדעת בית המשפט דחיית התביעה.

2. המערער והמשיבים מספר 1 ו-2, הינם בעלים במשותף, של הזכויות במגרש בבאר-שבע, הרשומות בפנקסי רשות מקרקעי ישראל. במסגרת התביעה בה דן בית המשפט קמא, ביקש המערער לפרק את השיתוף בזכויות האמורות.

יחד עם כתב ההגנה הגיש המשיב מס' 1, בקשה לסילוק התביעה על הסף, בשל מעשה בית דין שקם לטענתו בין הצדדים. המשיב מס' 1 התבסס על פסק דין שניתן ביום 21.11.06 בתיק ה"פ 1069/06 שבמסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה, אשר הגישו הצדדים, ובו הסכימו על חלוקת המגרש בעין, ככל שניתן הדבר לביצוע, ואם לא ניתן לחלקו בעין – על מכירתו וחלוקת התמורה ביניהם, וכן התבסס על החלטה, אשר ניתנה בהסכמת הצדדים ביום 27.4.08, ואשר במסגרתה, תוקן פסק הדין בהסכמה, כך שתחת המילה "מגרש", שבהסכם הפשרה המקורי, באה המילה "בניין". משמע, הצדדים ויתרו באותו שלב, על פירוק השיתוף במגרש עצמו, והסתפקו בפירוק השיתוף בבניין הבנוי במגרש. יצוין, כי המשיב מס' 1 הודיע לבית המשפט קמא, כי הוא מסכים לממש את פסק הדין המתוקן שניתן בהליך הקודם, אשר לא מומש עד הדיון בתביעתו של המערער על ידי בית המשפט קמא.

המערער התנגד לבקשת המשיב מס' 1 לסילוק התביעה על הסף, וטען כי פסק הדין שניתן בהליך הקודם אינו מקים מעשה בית דין המונע את הדיון בתביעתו, שכן פסק הדין המתוקן באותו הליך מתייחס רק לבניין שעל המקרקעין, ואילו תביעתו מתייחסת למקרקעין במלואם.

בית המשפט קמא דן בבקשה, במסגרת החלטתו מיום 19.3.16, וקבע, כי המחלוקת בין הצדדים בעניין פירוק השיתוף, הוכרעה במסגרת פסק הדין שניתן בהליך הקודם, וכי עילת תביעתו של המערער, נבלעה בפסק הדין שניתן באותו הליך, ומשכך, קם מעשה בית דין, אשר בגינו יש לדחות את התביעה. יחד עם זאת, נוכח הצעה מסוימת של בית המשפט ליישוב הסכסוך, נמנע בית המשפט במסגרת החלטתו האמורה, מלדחות את התביעה, ונתן בידי הצדדים שהות לבוא בדברים ולבחון את הצעתו, בקבעו, כי ככל שלא יגיעו להסכמה עד ליום 20.4.16 יינתן תוקף של פסק דין להחלטתו האמורה.

משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה , חרף הצעת בית המשפט, נתן בית המשפט ביום 21.4.16, תוקף של פסק דין להחלטתו מיום 19.3.16, ובכך דחה את התביעה, וכן חייב את המערער בהוצאות המשיב מס' 1, בגין ההליך, בסך 4,000 ₪.

3.נוכח טענתו של המשיב מס' 1, לפיה יש לסלק את הערעור על הסף מחמת הגשתו באיחור ללא בקשה להארכת מועד, אשר תפורט ותידון להלן, יצויין, כי פסק הדין לא נשלח אל ב"כ המערער בדואר, בפקסימיליה, או בדואר אלקטרוני. ב"כ המערער צפה בפסק הדין בתיק האלקטרוני, באמצעות מערכת "נט המשפט", ביום 26.4.16, ג' חול המועד פסח.

הודעת הערעור הוגשה ביום 27.6.16 – 62 ימים לאחר המועד שבו צפה ב"כ המערער בפסק הדין, כמפורט לעיל, התקופה האמורה חלה, כאמור, בתוך פגרת חג הפסח, וברי, כי יתר תקופת חג הפסח – שלושה ימים (27.4.16 - 29.4.16), וכן יום השבת אשר חל בתאריך 30.4.16, לא היו באים בחישוב התקופה לעניין הגשת ערעור, גם אילו ראינו את המועד, שבו צפה לכאורה ב"כ המערער בפסק הדין, כמועד אשר בו החל מירוץ הימים להגשת ערעור. דהיינו, היה מקום במקרה כזה, לקבוע שהערעור הוגש באיחור של 13 ימים.

4.במסגרת הודעת הערעור טען המערער, בין היתר, כי טעה בית המשפט במסקנתו, לעניין קיומו של מעשה בית דין בין הצדדים, וזאת, בין היתר, נוכח הוראת ס"ק 10(א) לחוק המיטלטלין, המורה, כי כל שותף במיטלטלין זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף, וכי בית המשפט מוסמך לצוות על פירוק השיתוף, גם מקום שהסכם שבין השותפים כולל תניה השוללת או מגבילה את זכות השותפים לדרוש את פירוק השיתוף, אם מצא כי הדבר צודק בנסיבות העניין. ב"כ המערער הזכיר, את ההוראה הדומה, הקבועה בס' 37 לחוק המקרקעין, ולפיה רשאי בית המשפט לפרק שיתוף במקרקעין, חרף תניה השוללת זאת בהסכם שבין הצדדים, ובלבד שחלפו שלוש שנים ממועד כניסת ההסכם לתוקף.