ע"א 5578/16 - א' וליד ג'מיל סוילם ואח' נ' עלי מחמוד עלי סוילם ואח'

1. לפניי בקשה למתן סעד זמני שעניינו צו מניעה האוסר על המשיב 6 "לפלוש למתחם החלקה הידועה כחלקה 50 בגוש 30557 מאדמות ירושלים שבשכונת שועפאט [להלן: המקרקעין], ולשנות את פני המקרקעין או להקים מבנים בחלקה", כלשון הבקשה. זאת עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' יעקובי) מיום 5.6.2016 ב-ת"א 39666-01-12 (להלן: פסק הדין).

רקע והליכים קודמים

2. המקרקעין מצויים בהליכי הסדר שהחלו בתקופת השלטון הירדני קודם למלחמת ששת הימים וטרם הושלמו, לנוכח אי-בהירות ביחס ללוח התביעות הירדני וחסרונם של מסמכים רלוונטיים המצויים בירדן. כעולה מהחומר שהונח לפניי, בלוח התביעות רשומים שלושה רבעים מהזכויות במקרקעין על-שם מר מוחמד אמין סווילם, סבם המנוח של המבקשים, ואילו רבע מהזכויות רשום על-שם גברת עזיזה בת יוסף סווילם (להלן: עזיזה), שהלכה לעולמה בשנת 1996 והמשיבים 3-1 הם ילדיה. יוער כי ככל שקיים קשר משפחתי בין סבם של המבקשים לבין עזיזה, וכתוצאה מכך בין המבקשים לבין המשיבים 3-1 – הוא לא הוברר.

           שורשו של הסכסוך בעסקאות נטענות נוגדות שנעשו בחלקה של עזיזה בזכויות במקרקעין (להלן גם: הנכס): המבקשים טוענים כי הם רכשו את הנכס בשנת 1999 מאת המשיבים 3-1, לאחר שאלה ירשו את עזבונה של אמם; לעומת זאת, המשיבים 6-4 טוענים כי הנכס כלל לא נכלל בעזבונה של עזיזה, משהיא מכרה אותו עוד בחייה לאדם אחר, שבתורו מכר אותו למשיב 4, וזה האחרון מכר את הנכס בשנת 2010, באמצעות המשיב 5, למשיב 6 (להלן: סמיר).

3. בגדרי התביעה שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי ב-ת"א 39666-01-12 (להלן: התביעה), התבקש להצהיר כי המשיבים 3-1 הם הבעלים של רבע מהזכויות במקרקעין מכוח היותם יורשיה של עזיזה, ולהורות כי הם יירשמו תחתיה בלוח התביעות; ועוד התבקש בית המשפט להצהיר כי המשיבים 3-1 מכרו את חלקם בזכויות למבקשים; וכן כי אין תוקף לעסקה הנטענת שמכוחה רכש לכאורה סמיר את הנכס, כי אין לו כל זכויות במקרקעין וכי הוא אינו רשאי להחזיק בהם או לעשות בהם שימוש.

           בפסק דין שניתן ביום 28.9.2014 (להלן: פסק הדין הקודם) נקבע כי אין מקום ליתן סעד המצהיר על בעלות בזכויות, הואיל וטרם הסתיים הליך ההסדר וטרם הוכרעו תזכירי התביעות שהוגשו במסגרתו. זאת בפרט משקיים קושי בהכרעה ביחס למשיבה 3, היות שהיא מתגוררת בחו"ל ולא הוברר כדבעי האם היא מצטרפת לעמדת אחיה, המשיבים 2-1, התומכים בעמדת המבקשים. בית המשפט ציין כי להליך שבפניו קדמו שני הליכים משפטיים נוספים באותו עניין, שניהם בבית משפט השלום בירושלים – ת"א 5609-10-10 ו-ת"א 30675-12-10; בשני ההליכים התבקשו סעדים זהים לאלה שמבוקשים בגדרי הבקשה דנן, כאשר הראשון נדחה מחמת אי-גילוי פרטים מהותיים ובראשם קיומה של העסקה הנוגדת, ואילו ההליך השני נמחק לבקשת התובעים באותו עניין, הם המבקשים והמשיבים 2-1 לפניי. עוד ציין בית המשפט כי ראוי שהמבקשים ימצו את ההליכים מול פקיד ההסדר טרם שיבצעו פניות חוזרות ונשנות לערכאות. לנוכח האמור, הורה בית המשפט בפסק הדין הקודם על מחיקת התביעה, תוך שצוין כי ככל שיעלה בידי המבקשים להניח את התשתית הראייתית הדרושה והם ימצו את ההליכים מול פקיד ההסדר, וככל שיוותר צורך בהגשת תובענה חדשה לבית המשפט, יהיו רשאים המבקשים לעשות כן.

           המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין הקודם לבית משפט זה (ע"א 7850/14); הערעור התקבל, במובן זה שהתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בתחרות שבין המבקשים לבין סמיר.

4. בפסק דינו מיום 5.6.2016 קבע בית המשפט קמא כי דין התביעה להידחות וכי הזכויות בנכס שייכות לסמיר. על בסיס חומר הראיות נמצא כי עזיזה מכרה את הנכס עוד בשנת 1971, וכי הוא לא נכלל בעיזבון שלה – ולפיכך למשיבים 3-1 לא היו זכויות כלשהן במקרקעין, בעת שמכרו אותן לכאורה למבקשים. בית המשפט אף שוכנע כי המשיבים 3-1 היו מודעים לכך בעת עריכת העיסקה עם המבקשים, באשר אף הם ניהלו מו"מ עם המשיב 4 על קניית הנכס, לפני שזה החליט למוכרו לסמיר.