ע"א 53948-02-14 אליהו ואח' נ' רביד ואח'

בקשה לעיכוב ביצוע פינוי

מעיון בחומר עולה כי סבו של המבקש שכר את הדירה נושא הבקשה בשכירות מוגנת, ומשנפטר הייתה אמו של המבקש, לדיירת מוגנת אף היא. כנגד האם הוגשה תביעה פינוי בעילה לפי סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר, דהיינו, הריסה ובניית בית אחר תחתיו.

ביום 7.1.15 ניתן פסק דין של פינוי נגד האם, עם ארכת פינוי של 75 יום, כנגד תשלום פיצויי פינוי בסך של 1,250,000 ₪.

אין חולק כי המבקשים- הנכד של הדייר המקורי ואשתו- לא היו נתבעים בתיק.

כן אין חולק כי בפסק הפינוי צויין כי על האם לפנות את הדירה, ביחד עם בנה וכלתה, קרי, המבקשים.

המבקשים מערערים על דחייתה על הסף של תביעתם להכריז עליהם כעל דיירים מוגנים, ולצורך כך מבוקש עיכוב הפינוי.

דין הבקשה להידחות מחמת שני נימוקים עיקריים:

האחד- הגם שלכאורה מדובר בתביעת פינוי ובנזק בלתי הפיך, עניינים בהם ניתן צו עיכוב כדרך השגרה, לאמיתו של דבר מדובר בתביעה כספית. פינוי האם הוא ככל הנראה עובדה קיימת, והויכוח נסב סביב דמי הפינוי, עת לטענת המבקשים גם להם מגיע פיצוי. לא מדובר איפוא בנזק בלתי הפיך, שכן אם הערעור יתקבל, ואם התביעה תוחזר לצורך בירור, ואם המבקשים יזכו בתביעתם, יהא על המשיבים לכל היותר לפצותם בפיצוי כספי. מנגד- שיהוי בפינוי עשוי לגרום לנזק ממשי למשיבים, משהיתר הבניה יפוג והליך הבניה יעוכב למשך זמן ממושך.

השני- סיכויי הערעור. משהאם ירשה את זכות הדיירות המוגנת מחמת פטירת הסב ועודה בחיים, לא הוברר במה מעוגנת טענת המבקשים להיות אף הם דיירים מוגנים. ספק אם טענתם לידיעת המשיבים על שהותם בדירה, אף ההסכמה הנטענת- יכולה להקים להם זכות עצמאית כלשהי.

צו העיכוב הארעי בטל איפוא.