ע"א 52747-02-16 אוויה איוונט ע.ל בע"מ ואח' נ' קבוצת א. דורי בע"מ ואח'

1.בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן בתביעת המשיבות לפינוי מושכר, והורה למבקשות לפנות נכס ששכרו, הכולל את מלון אוויה ומבנים בסביבתו שהשימוש בהם מסחרי.

2.פסק הדין תמציתי, כפי שעליו להיות בתביעות כגון דא, וקבע כי נוכח ההוראה בהסכם השכירות כי על המבקשות לפנות את המושכר במקרה של מכירתו לצד ג', ונוכח העובדה כי הנכס אכן נמכר לצד ג', רשאית היו המשיבות להודיע על סיום תקופת השכירות, ועל המשיבות לפנות את המושכר.

בית המשפט הוסיף וקבע כי נוכח קביעה זו, אין הוא נדרש לעילות פינוי נוספות שנטענו, שעניינן הפרות של הסכם השכירות על ידי המבקשות, אך בקצירת האמור ציין כי יש לקבל גם את עילת הפינוי השנייה שנטענה (הפרות הסכם שהתבטאו באי תשלום דמי שכירות במועדם, אי תשלום מיסים עירוניים, אי עריכת ביטוחים כמתחייב, ועוד).

3.עיקר טענת המבקשות היא שלא הוכח קיומו של הסכם מכירה לצד ג' ובית המשפט הסתפק בעדות בעל-פה על דבר קיומו של ההסכם מפי עובדת שאינה יודעת את תוכנו וכן בשלושה עמודים ראשונים בלבד של מה שהוצג כהסכם, וכן נטען על ידי המבקשות כי בית המשפט לא התייחס לטענות ההגנה שלהן, ובראשן טענה כי אין מדובר במכירה לצד ג', שכן מדובר בצד ג' שעמדה לרשותו אופציה עוד משנת 2006, שדבר קיומה הוסתר מהמבקשים.

לעניין מאזן הנוחות נטען כי הוא נוטה באופן מובהק לטובת המבקשות שכן מדובר במושכר בו עסקים פעילים רבים המנוהלים שנים ארוכות, כולל בשכירויות משנה, כי מועסקים בו עובדים רבים והוא מעניק פרנסה למשפחות רבות, כי בוצעו בו השקעות ניכרות אך לפני שנים ספורות, וכי כל אלה יירדו לטמיון במקרה של פינוי, ללא יכולת להשיב את המצב לקדמותו.

4.המשיבות השיבו כי המבקשות עושות כל אשר ביכולתן על מנת ליצור סחבת ולעכב את הפינוי המתחייב של המושכר, כי כל התנהלותן נועדה למשיכת זמן, כי יש בכך כדי לסכל את תכלית ההליך המשפטי, ואת רצון המחוקק בקיום הליכי פינוי יעילים ומהירים. נטען כי הצדדים קרובים כבר יותר לסיום תקופת השכירות (כולל תקופות אופציה) מאשר לתחילתה.

כן טענו המשיבות כי מדובר בנכס עסקי שהכלל לגביו הוא כי אין לעכב את פינויו, וכי מדובר לכל היותר בנזק כספי שיכול להיגרם אם יתקבל הערעור, ואותו ניתן יהיה לתבוע. מאחר שמדובר ביחסי שכירות, וממילא יש לפנות את המושכר בתום התקופה, אין נזק של אי נוחות, אלא לכל היותר נזק כספי. לגבי שוכרי המשנה נטען כי בהסכמים עימם נקבע כי יצטרכו לפנות את הנכס אם יהא על המבקשות לפנות את הנכס. נטען גם לעניין מאזן הנוחות כי הכיסוי הביטוחי שנעשה על ידי המבקשות נמוך באופן משמעותי מזה הנדרש.

לעניין סיכויי הערעור נטען כי נקבע בפסק הדין שקיימות שתי עילות פינוי, כי הוא ניתן בתמציתיות, כפי שנדרש על פי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, וכי המבקשות תוקפות ממצאי מהימנות ועובדה, שכידוע ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהן.

5.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובטענות הצדדים, סבורני כי במקבילית הכוחות שבין סיכויי הערעור לבין מאזן הנוחות, אין להפריז במשקל שיש ליתן לסיכויי הערעור, אך מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת קבלת הבקשה. גם אם מדובר בנכס מסחרי שלא בנקל יעכב בית המשפט את פינויו, בענייננו מדובר בנכס בו מנוהלים עסקים רבים ומועסקים בו עובדים רבים, וברי כי פינויו לא יאפשר השבת המצב לקדמותו, אלא רק פיצוי כספי חלף השבה זו. עיכוב ביצוע לתקופה לא ארוכה עד הכרעה בערעור, תוך השתת בטוחות נאותות, תהווה פתרון מתאים במקרה זה.

6.אשר על כן אני מעכב את ביצוע פסק הדין עד מתן פסק הדין בערעור בכפוף להמצאת הבטוחות הבאות על ידי המבקשות לא יאוחר מיום 15.3.16:

א.התחייבות עצמית של שלוש המבקשות (שהיה צורך לצרפה לבקשה).