ע"א 46750-05-15

1. דין בקשת ההבהרה להידחות. הסעד האופרטיבי המבוקש בבקשה הוא השבת סכום ששולם, על פי הטענה, ביתר (16,296 ₪), מכוחו של פסק דין אשר ערעור עליו התקבל, והסעד הכספי שנפסק בו, הוקטן. בית המשפט העליון פסק, לא אחת, כי דרך המלך במצבים אלה הינה הגשת תביעת השבה לערכאה המוסמכת (ע"א 4199/97 אוריאלי נ' סמואל, פ"ד נג(2) 206 (1999), בעמודים 213 ו – 216; ראו גם ע"א 32/90 ברלב נ' בריל, פ"ד מה(5) 866(1992), בעמוד 876). משכך, יש לדחות את הבקשה.

2. עם זאת, לא למותר להעיר, כי ניתן להבין מטיעוני הצדדים, כי אין מחלוקת של ממש שאמנם נעשה תשלום ביתר. בית המשפט העליון עמד בפסיקתו על כך שבמקרים מסוג זה, יש לתקן את העוול שנגרם והתיקון "... חייב להיעשות בדרך היעילה, המהירה והטובה ביותר... פרשנות כזו היא המיישמת הלכה למעשה את תכליתו החקיקתית האמורה של הסעיף; היא המחזירה לקדמותו את המצב שהיה בצורה מלאה; היא המייתרת את הצורך בהטרחת החייב, אשר שילם את חובו וכיום הוא זכאי להשבה, מלפנות לבית המשפט בתובענה על בסיס עשיית עושר ולא במשפט; היא המביאה ליעילות ולמהירות בהליכים של השבה בעקבות ביטולו של פסק דין או שינויו..." (פרשת סמואל הנ"ל, בעמודים 212 – 213 לפסק דינו של כב' השופט י' טירקל).

לכך יש להוסיף את האופן בו הגיע ההליך שבפנינו לסיומו (פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984. נוכח כל אלה, ניתן לצפות כי הסכום ששולם ביתר יושב למבקשים באופן שיחסוך את הצורך בנקיטת הליכים נוספים, אשר מטבע הדברים עלולים להיות כרוכים בהוצאות בלתי מבוטלות.

3. בכפוף להערה זו, הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, כ"ח שבט תשע"ו, 07 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.