ע"א 46542-09-15

המבקשות הגישו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו מיום 26.5.15 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מנחם קליין) בת.א. 15244-09-10 (להלן: "פסק הדין"). הבקשה הוגשה ביום 30.9.15 ואין מחלוקת כי הוגשה באיחור משמעותי.

פסק הדין קבע כי על המבקשות לפצות את המשיבה 1 (היא התובעת בתיק בית משפט השלום- להלן: "התובעת") על נזק שנגרם לה וכן קבע כי המבקשות ישלמו חלק מסכום הפיצוי למשיב 2 (להלן: "המל"ל"), באשר הנכות שנקבעה לה על ידי ועדה רפואית היא כולה על חשבון התאונה.

נימוק המבקשות להגשת הערעור כעת הוא, כי למבקשות לא היה עניין לערער על פסק הדין והן פעלו על פיו ושילמו לתובעת ולמל"ל כל אחד את חלקו כפי שנקבע בפסק הדין. אולם התובעת הגישה ערעור בנוגע לגובה הנכות הרפואית והתפקודית, שיעור הפיצוי וכן טענה כי לא היה מקום לנכות את מלוא תגמולי המל"ל מסך הפיצוי, אשר נפסק לה מאחר ולא כל הנכויות אשר נקבעו לה הן בקשר עם אירוע התאונה- הלכת "פרלה עמר" (ראו ע"א 15901-07-15- להלן: "ערעור התובעת").

המבקשות הגישו ערעור שכנגד לערעור התובעת ובו טענו לעניין קביעת אחריותן, אי קביעת האשם התורם, הנכות הרפואית והתפקודית וכן בנוגע לניכוי תגמולי המל"ל.

באותו יום הגישו המבקשות גם את הודעת הערעור בתיק זה, שבו הן טוענות אך ורק בנושא ניכויי המל"ל, כאשר כל טענותיהן בערעור שכנגד מופיעות גם בהודעת הערעור בתיק זה.

המבקשות עותרות כי יוארך להן המועד להגשת הערעור, ולו על מנת שלא יעמדו בפני מצב שבו יחויבו ביותר מ- 100%, וזאת למרות שכתבו "אנו סבורים שדי בערעור שכנגד אשר הוגש על ידינו בתיק זה אולם על מנת שלא יווצר מצב בו המבקשות ייאלצו לשלם סכומים העולים על גובה הנזק ובניגוד להלכה הפסוקה, מוגשת הבקשה שבנדון." (סעיף 21 לבקשה).

המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי אין מקום בנסיבות אלה להארכת המועד להגשת ערעור כיוון שטענות לעניין ניכוי תשלומי המל"ל נטענו בערעור שכנגד.

דיון והכרעה

תקנה 397 לתקנות קובעת כדלקמן: