בן יהודה נ' אהריש ואח'

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ערן גלברד), מיום 22.3.2026, שניתנה לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן – "החוק" / "חוק הטרדה מאיימת"), במסגרתה ניתן צו האוסר על המערער (המשיב שם, "המבקשים" בצו הם המשיבים כאן):

"

א. להטריד את המבקשים ואת בנם (הקטין), בכל דרך ובכל מקום;

ב. לאיים על המבקשים ועל בנם או ליצור עמם כל קשר במישרין או בעקיפין;

ג. לבלוש אחר המבקשים ובנם, לארוב להם, להתחקות אחריהם תנועותיהם או מעשיהם, או לפגוע בפרטיותם בכל דרך אחרת, לרבות לפרסם פרסומים על אודותיהם ברשתות החברתיות;

ד. להימצא במרחק של 150 מטרים ממקום מגוריהם או ממקום עבודתם של המבקשים או מכל מקום אחר בו המבקשים ובנם שוהים דרך קבע".

הצו ניתן לפרק זמן של 6 חודשים, פרק הזמן המקסימלי הקבוע בחוק (להלן – "ההחלטה").

אקדים ואומר, שכבר בערעור, התמקדה באת-כוחו בצו המפורט בס"ק (ג) סיפא, זה האוסר עליו "לפרסם פרסומים על אודותיהם ברשתות החברתיות". בדיון בערעור, בעקבות שאלת בית המשפט, צמצמה ב"כ המערער את הערעור לחלק זה של הצו בלבד, ובו יתמקד דיוננו.

טענתו המרכזית של המערער ביחס לחלק זה של הצו היא, כי יש בו פגיעה בזכות היסוד של חופש הביטוי, בהיותו "כוללני, רחב היקף ובלתי מידתי", ולכן הוא אינו עומד בדרישות הדין (סעיף 38 לערעור).

המערער הפנה עוד לכך, שהמשיבים הגישו נגדו תביעה לפיצוי כספי לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – "חוק איסור לשון הרע"), שעדיין מתבררת, וטען "שהיא המסגרת הדיונית המתאימה לבירור תוכנם ומשמעותם " של הפרסומים שנעשו (סעיף 60 לערעור).