ע"א 44463-11-14

א.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט נאסר ג'השאן) מיום 28.9.14, לפיו נדחתה תביעתם של המערערים ואילו התביעה שכנגד, שהגישה המשיבה, נתקבלה, והמערערים, ביחד ולחוד, חויבו לשלם למשיבה סכום של 175,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום הגשת התביעה ועד מועד פסק הדין. הובהר על ידי בית משפט קמא, שאין בפסק דינו כל סעד המקנה למשיבה אפשרות לתפוס את המשאבה שנית.

כמו כן, חויבו המערערים לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 35,000 ₪.

ב.הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה.

ביום 4.11.09 נחתם בין המערערים לבין המשיבה הסכם, לפיו רכשו המערערים מן המשיבה משאבה המותקנת על משאית (המשאבה והמשאית הוגדרו יחדיו בפסק הדין: "המשאבה") וזאת בתמורה לתשלום סך של 950,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ג.כמצוין בפסק דינו של בית משפט קמא עומד במוקד הסכסוך שבין הצדדים, סכום של 300,000 ₪ שלפי טענת המערערים, שולם למר ליאור בר, שהוא מנהלה של המשיבה. לטענת המערערים, המשיבה לא זיכתה אותם בגין הסכום הנ"ל ואילו המשיבה כופרת בקבלת סכום זה ובפיה גרסה שונה מזו של המערער מס' 1.

ד.בפני בית משפט קמא נפרשה מסכת הראיות במלוא היקפה ועל כל פרטיה, וכדברי בית משפט קמא, בסעיף 4 של פסק דינו, לא הותירו הצדדים אבן שלא הפכוה בניסיון לשכנע את בית המשפט בצדקת גרסתם ובכלל זה, אף הוזמן דו"ח איכון טלפון נייד שהיה ברשות מנהלה של המשיבה.

ה.הסעד שעתרו לו המערערים בפני בית משפט קמא היה: מתן פסק דין המצהיר שהמערערים שילמו את מלוא תמורת המשאבה, כי המשאבה עברה לבעלותם של המערערים, וכי על המשיבה להעביר את הבעלות בה על שמם.

יתר על כן, המערערים אף עתרו לחייב את המשיבה להחזיר להם סכומים ששילמו ביתר, בסך של 104,000 ₪.

ו.בד בבד עם הגשת תביעתם לבית משפט קמא, עתרו המערערים למתן צו מניעה זמני שימנע מן המשיבה לשוב ולתפוס את המשאבה.