ע"א 43693-04-16 זיגמן נ' שפיט (1991) רחובות בע"מ

בפניי בקשת המערער להתיר לו לצרף בשלב הערעור ראיה בהתאם לתקנות 457 ו – 524 לתקנות סדר הדין האזרחי – תשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות").

1. המערער הגיש ערעור על פסק דינו של כב' הרשם הבכיר איתי רגב מיום 6.4.2016, לפיו נדחתה התנגדות המערער לביצוע שטר בת"ט 30433-12-15 והוא חויב לשלם למשיבה את סכום השטר בסכום שצוין בתיק ההוצאה לפועל בסך של 171,689.03 ₪ (להלן: "פסק הדין").

2. כעת מבקש המערער להתיר לו לצרף במסגרת הערעור על פסק הדין, ראיה חשובה ומהותית מטעמו התומכת, לטענתו, באופן חד משמעי בטיעוניו אותם נבצר ממנו להביא בפני בית משפט קמא במסגרת ההליך הקצר מאוד שנוהל בפניו. הראיה "נולדה לאוויר העולם" רק לאחר מתן פסק הדין ולא הייתה, וגם לא הייתה יכולה להיות, בידי המערער במסגרת ההליך קמא. לטענת המערער, הוא חויב לשלם למשיבה סכומי עתק על סמך שטר חוב נטען שהמערער כלל לא ידע על קיומו, מעולם לא ראה אותו ולא חתם עליו.

3. במהלך ניהול ההליך בפני בית משפט קמא ועד לשלב הסיכומים, סבר המערער, כי ההליך התייחס להמחאה ולא לשטר חוב ולכן בתצהירו הוא התייחס להמחאה ולא לשטר החוב. ביום 17.4.2016, לאחר קבלת פסק הדין, התקבלה אצל המערער ראיה נוספת המוכיחה בבירור שאין מדובר באפשרות תיאורטית שחתימתו זויפה, אלא בזיוף ודאי של חתימתו על גבי שטר החוב. אין מדובר בראיה טכנית שניתן להקל בה ראש, אלא בראיה שעשויה לחרוץ את גורל הערעור. הראיה לא צורפה לבקשה היות וכל עוד אין החלטה שיפוטית המתירה את הגשת הראיה הנוספת, אין בעל הדין רשאי להסתמך עליה בטיעוניו.

4. המשיבה מתנגדת לבקשה. בתגובתה לבקשה טענה כי, המערער לא ציין בבקשתו מה היא אותה ראיה נוספת המבוקש לצרף, מה מהותה, על מה תוכל להצביע וכיצד תוכל לסייע למבקש בערעורו, כיצד הגיעה לידיו ומדוע לא יכול היה להביאה בפני בית משפט קמא. המערער הותיר את פרטי הראיה צפונים וחבויים, עד כדי כך שאין ביכולת המשיבה למסור התייחסות עניינית לראיה. התנהלות רשלנית של המערער היא שהביאה לפסק הדין שדחה את ההתנגדות ולוּ פעל המערער בשקידה הראויה, יכול היה להביא את מלוא הראיות וטענות בפני בית משפט קמא.

   דיון