ע"א 4278-02-14 ברסלאואר נ' בראוץ וסטולברג משרד עורכי דין

א.בפנינו ערעור על פסק דינו המשלים של בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא כב' השופט י. וגנר) מיום 15/12/13 בת"א 32327-02-12, לפיו הכריז בית משפט קמא, כי פסק חוץ, שניתן על ידי בית המשפט בניו-יורק ביום 17/08/11, לפיו על המערער לשלם למשיב סך של 151,167 דולר ארה"ב בתוספת ריבית, הינו אכיף במדינת ישראל ולפיכך, נתקבלה בקשת המשיב להכריז על פסק החוץ הנ"ל כפסק דין אכיף במדינת ישראל.

ב.בית משפט קמא דן בבקשת האכיפה ב"גלגול שני", זאת לאחר שנתקבל ערעורו של המערער על החלטתו הקודמת של בית משפט קמא מיום 31/07/12, שגם לפיה התקבלה בקשת האכיפה, שכן בע"א 33106-06-12 הוחלט, בדעת שופטי הרוב (ביום 21/02/13), להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, על מנת לבחון מחדש, האם המצאת כתב התביעה של המשיב למערער בוצעה כדין.

ג.נבהיר, כי בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב בפסק דינו הראשון של כב' השופט וגנר, אלא רק בסוגית ההמצאה. יתר קביעותיו ומסקנותיו של כב' השופט וגנר נותרו על כנן, ומכאן, שאף אנו נדון אך בסוגיה זו בלבד.

ד.בית משפט קמא בחן את סוגיית ההמצאה, כפי שהורה לו בית המשפט המחוזי, נתן דעתו על הוראות סעיף 3 וסעיף 6(א)(2) של החוק לאכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958, והגיע למסקנה, לאחר שמיעת עדויות, כי המסירה שנמסרה למערער בוצעה כדין ועל פי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), וכן הוראות אמנת האג, וכי אישור הנהלת בתי המשפט ניתן כדין. בית משפט קמא דחה את טענות המערער, בעניין היעדר מסירה.

ה.על כך מלין בפנינו המערער וסבור, כי בית משפט קמא שגה, משקבע, כי ההמצאה בדרך של הדבקה בוצעה כדין. לטעמו של המערער, לא היה מקום לאכוף את פסק החוץ, שכן לא מתקיים יסוד סמכות האכיפה, שהיא, לטענתו, צרה הרבה יותר מתנאי תקנה 500 של תקנות סדר הדין האזרחי.

ו.כמו כן, טען המערער, כי בנסיבות בהן כתב התביעה לא הומצא למערער בפועל, עומדת למערער הגנת סעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ, לפיה לא ייאכף פסק חוץ, מקום בו האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא הייתה, לדעת בית המשפט, סבירה.

עוד טען המערער, כי עומדת לו הגנת סעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, הדורש קיומה של סמכות אכיפה, במסגרתה יש להוכיח אחת משתי זיקות: זיקת מגורים של הנתבע במדינה הזרה במועד הגשת התביעה בחו"ל או הסכמה מפורשת של הנתבע להתדיין בערכאה הזרה, כשבענייננו זיקות אלה אינן מתקיימות.

כמו כן, טען המערער, כי שגה בית משפט קמא, בכך שקבע, כי היה על המערער לתקוף את אישור הנהלת בתי המשפט בתקיפה מנהלית ישירה, והסתפק בבחינה, האם ההמצאה עונה על תנאי תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי.

ז.המשיב טען, לעומת זאת, כי לא נפל כל פגם בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא וכי בדין הורה בית משפט קמא על אכיפת פסק החוץ נשוא הדיון.