אלימלך נ' מוקאי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת מ' עמית-אניסמן) בת"א 25152-01-22 מיום 2.2.2025, שבמסגרתו התקבלה תביעת המשיבה ונקבע כי היא בעלת הזכויות בדירה.

תמצית העובדות וההליך בבית משפט קמא

1.עניינו של ההליך בדירת מגורים ברחוב חיל השריון 92 בתל אביב-יפו, הידועה כגוש 7066, חלק מחלקה 66 (להלן: הדירה). המשיבה, אשר מתגוררת עם משפחתה בארצות הברית מאז שנת 1997, ירשה את הדירה מאביה המנוח וביום 31.7.2016 ניתן צו לקיום צוואה על ידי הרשם לענייני ירושה. בשלב מסוים התגלה למשיבה באמצעות חוקר פרטי כי המערער פלש לדירה ונוהג בה מנהג בעלים. עוד נודע לה כי עיריית תל אביב-יפו הגישה לבית משפט השלום תביעה נגד המערער והמשיבה באשר לחובות ארנונה (ת"א 34931-09012; להלן: תביעת העירייה). מפסק הדין בתביעת העירייה עולה כי המערער טען שבשנת 2009 המשיבה הגיעה לישראל, פגשה אותו והציעה לו לרכוש את הדירה; וכי ביום 2.9.2011 המשיבה הגיעה שוב לארץ וחתמה עם המערער על הסכם מכר לפיו האחרון רכש את הדירה תמורת 52 אלף דולר. ביום 15.7.2012 דווח המערער על העסקה לרשויות המס מבלי שהדיווח אומת כדין. לדיווח צורף הסכם מכר, החתום בחתימתה של המשיבה, שלטענתה זויפה (המשיבה אף הגישה תלונה במשטרה בקשר לזיוף חתימתה ביום 18.2.2014), ובו נכתבו פרטים שגויים על אודות המשיבה (להלן: הסכם המכר).

ביום 23.5.2017 הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ה"פ 49812-05-17) למתן פסק דין הצהרתי שלפיו להסכם המכר אין כל תוקף והיא בעלת הזכויות בדירה. בשל חוסר יכולת של המשיבה לנהל את התביעה מישראל כי מעמדה בארצות הברית טרם הוסדר, התביעה הושהתה למשך שנה ובסופו של דבר נקבע כי יש למחקה. או-אז הגישה המשיבה תביעה חדשה למתן פסק דין הצהרתי, היא התביעה העומדת בבסיס ערעור זה.

2.ביום 21.11.2022 הסכימו הצדדים כי תמונה מומחית לכתבי יד מטעם בית המשפט, אשר תבחן את האותנטיות של חתימת המשיבה על הסכם המכר (להלן: המומחית). ביום 7.3.2023 הגישה המומחית את חוות דעתה לפיה "אין ספק שהחתימה שבמחלוקת זויפה ולא נכתבה על ידי [המשיבה]". נוכח חוות הדעת, בית משפט קמא הורה לצדדים להודיע עמדתם באשר להמשך ניהול התיק. המערער הודיע שהוא מעוניין בהמשך בירור ההליך והגיש שאלות הבהרה למומחית, ובהמשך הודיע כי הוא מוותר על חקירתה.

3.בפסק דינו של בית משפט קמא נקבע כי דין התביעה להתקבל במלואה. תחילה, נדחתה טענת המערער כי התביעה התיישנה. נקבע כי תקופת ההתיישנות במקרקעין מושא התביעה היא 25 שנים, ולכן גם אם המערער גר בנכס מאז שנת 2002 כפי שטען (טענה שנקבע לאחר מכן כי המערער מושתק מלטעון מכיוון שהעלה אותה לראשונה רק בהליך דנן ולא בתביעת העירייה), התביעה טרם התיישנה. עוד נקבע כי רק בתחילת שנת 2017 נודעה למשיבה זהות הפולש לדירה ולכן זה המועד שממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות.

4.בית משפט קמא אימץ את חוות דעת המומחית במלואה, ממנה עלה כי ברמת "ודאות מוחלטת" החתימה בהסכם המכר זויפה. בעקבות שאלות ההבהרה שהגיש המערער, המומחית אף שללה את האפשרות ל"זיוף עצמי", קרי שהמשיבה עצמה זייפה את חתימתה. משכך, ומשלא נמצאו נימוקים לסטייה מחוות הדעת (וכאמור, המערער ויתר על זכותו לחקור את המומחית), נקבע כי חתימת המשיבה על הסכם המכר זויפה, ובבחינת מאזן ההסתברויות, היה די בכך כדי לקבל את התביעה במלואה.

לצד קביעה זו, בית משפט קמא נדרש לראיות נוספות התומכות במסקנה כי הסכם המכר איננו אותנטי. נקבע, בין היתר, כי הסכם המכר כלל נתונים שגויים ביחס למשיבה: שם נעוריה ששינתה לאחר נישואיה; כי לא החזיקה בדרכון אמריקני בעת חתימת ההסכם; וכי לא התגוררה מעולם בפלורידה. בנוסף, נמצאו סתירות בעדותו של המערער ביחס למועד שבו נחתם ההסכם. עוד נקבע כי עדות המערער באשר ליחסיו עם המשיבה מלאה סתירות מהותיות העולות כדי חוסר היגיון פנימי, ודאי משהוכח כי המשיבה התגוררה בחו"ל בשנים הרלוונטיות; כי המערער נמנע מלהביא לעדות את עורך-הדין שלטענתו ערך את הסכם המכר ולכך משמעות ראייתית לחובת המערער; וכי עדות המערער ביחס לתשלום התמורה מכוחו של הסכם המכר לא עקבית וטענת המערער כי לווה את הכסף "מהשוק האפור" לא נטענה בתביעת העירייה.

5.יתר טענות המערער נדחו גם כן. חרף טענת המערער כי העדת המשיבה בהיוועדות חזותית פגעה בזכויותיו הדיוניות, נקבע כי לא נפל כל פגם או דופי בחקירתה הנגדית של המשיבה. כמו כן, נדחתה טענת המערער כי אין להורות על סילוקו מהדירה מבלי לחייב את המשיבה לשפות אותו על השקעתו בדירה – נקבע כי כלל לא מונחת תביעה כספית מטעם המערער, וממילא לא הוצגו ראיות להשקעה הנטענת בדירה.