ע"א 38152-05-15

מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו מיום 15.3.15 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג) שניתן במסגרת ת.א. 42930-09-13.

עניינו של התיק שנדון בבית משפט קמא הוא בתביעה שהגיש המבקש, עורך דין במקצועו, לביטול הסכם שכירות (בדיירות מוגנת) שנכרת בינו לבין המשיבים ביום 12.8.10, במסגרתו שכר המבקש שני משרדים בבניין משרדים אותו הקימו המשיבים, וזאת לנוכח טענתו של המבקש כי המשיבים הפרו את הסכם השכירות. במסגרת התביעה שהגיש, המבקש אף עתר לחייב את המשיבים לפצות אותו בסכום כספי נכבד לכיסוי הוצאות השיפוץ שערך במושכר והוצאות נוספות. בתמצית אומר, כי טענה עיקרית שהעלה המבקש הייתה כי הובטח לו שבבניין שיוקם יופעל בית מלון וכי מדובר יהיה במבנה מפואר ומודרני. בפועל, כך נטען, לא הופעל בית מלון בבניין, ורמת התחזוקה של המבנה ירודה. המבקש טען עוד, כי דמי הניהול שגבו המשיבים עבור המשרדים ששכר בבניין היו מופרזים. המשיבים טענו מנגד, כי הם לא הפרו את הסכם השכירות, וכי המבקש הוא שהפר אותו.

בפסק דינו דחה בית משפט קמא את תביעתו של המבקש. בית משפט קמא לא קיבל את טענות המבקש ולפיהן המשיבים נהגו בחוסר תום לב או בהטעיה כלפיו. עוד אמר בית משפט קמא בפסק דינו, כי לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה מצידו של המבקש שאיננה מהווה עילה לביטול הסכם. כאמור, תביעתו של המבקש נדחתה והוא חוייב לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסכום של 35,000 ₪.

ביום 19.5.15 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין. במקביל הוגשה גם הבקשה שלפניי. במסגרת בקשה זו עותר המבקש לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, הכולל, כאמור, תוצאה אופרטיבית בדמות חיובו של המבקש בסכום של 35,000 ₪. המבקש טוען, כי אם לא יעוכב פסק הדין "לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו". עוד טוען המבקש, כי יש לו "טענות כבדות משקל אשר ראוי שייבחנו על ידי ערכאת הערעור". בהקשר זה נטען, כי שגה בית משפט קמא משהעדיף את גרסת המשיבים על פני גרסתו שלו.

המשיבים מתנגדים לבקשה. נטען, כי מדובר בפסק דין שהטיל חיוב כספי על המבקש, וכי הכלל הוא שבמקרים מסוג זה לא יעוכב ביצוע פסק הדין אלא במקרים חריגים. עוד נטען, כי המבקש לא עומד בתנאים שנקבעו לקבלת בקשה לעיכוב ביצוע – מאזן הנוחות וסיכויי הערעור. בהתייחס למאזן הנוחות נטען, כי מדובר בסך הכל בחיוב כספי על סך של 35,000 ₪; כי המבקש הוא עורך דין בעל אמצעים שיכול לעמוד בתשלום סכום זה; וכי מנגד המשיבים אף הם מבוססים ובעלי נכסים, כך שלא יהיה כל קושי להשיב למבקש סכום זה, ככל שהערעור שהגיש יתקבל בסופו של יום. אשר לסיכויי הערעור. בהקשר זה נטען, כי מטענות המבקש עולה, שעיקר השגותיו נוגע לקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. לבסוף טוענים המשיבים, כי המבקש חב להם כספים בסכום העולה על הסכום שחוייב לשלם להם על ידי בית משפט קמא (בגין דמי שכירות ודמי ניהול שלא שולמו).

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור איננה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על המבקש לעכב את ביצועה של החלטה להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכוייו לזכות בערעור טובים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. (ראו למשל: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, מיום 11.11.04; ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ, מיום 14.4.05). כלל זה תקף אף ביתר שאת מקום שמדובר בבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב כספי לפי פסק דין, אשר ההנחה לגביו היא כי בדרך כלל אין בביצועו המיידי כדי למנוע את השבת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. עוד נאמר בפסיקה, כי כלל זה יפה מקל וחומר כאשר מדובר בתשלום הוצאות משפט שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית (רא' ההחלטה אליה הפנו המשיבים בסעיף 11 לתגובתם).

יישום עקרונות אלה בענייננו מוביל למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. כידוע, בין שני התנאים הנ"ל מתקיימים יחסי גומלין, "מקבילית הכוחות", כך שכאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך (רא' למשל: ע"א 2946/15 רשבי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, מיום 9.6.15). מאזן הנוחות – בענייננו, מדובר בחיוב כספי בסכום של 35,000 ₪ בלבד. טענתו של המבקש כי אם לא יעוכב פסק הדין לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו נטענה (בבקשה ובתצהיר שצורף לה) בעלמא וללא כל ביסוס. מנגד, מתגובת המשיבים ומנסיבות העניין עולה, על פניו, כי למשיבים יש את היכולת הכלכלית לעמוד בהחזר סכום זה, ככל שהערעור שהגיש המבקש יתקבל. אשר לסיכויי הערעור, מבלי לקבוע מסמרות בעניין אומר, כי אלה אינם נחזים להיות גבוהים במיוחד, וזאת בשים לב לכך שמדובר בהשגה על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא, אשר כידוע ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן כדבר שבשגרה.

סוף דבר. הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית.