ע"א 3693/15 לנגוצקי נ' רציו חיפושי נפט (1992)

1. בפניי בקשה שהגישו המשיבים לסילוק ההליך על הסף, מחמת איחור נטען בהגשתו.

           את עמדתם כי ההליך הוגש לאחר חלוף המועד להגשה מבקשים המשיבים לבסס על שלוש טענות מרכזיות: האחת, כי על פי מערכת "נט המשפט" בא-כוח המערערים צפה בפסק הדין עליו נסב ההליך כבר במועד בו ניתן פסק הדין, 23.3.2015, וכי יש לראות במועד זה משום מועד המצאה כדין; השניה, כי פסק הדין נשלח לבא-כוח המערערים בדואר רשום ביום 12.4.2015, ועל כן גם אם נמנה את הימים הנתונים להגשת ההליך למן מועד זה הוגש ההליך באיחור של יום אחד; והשלישית, כי בכל מקרה נסיבות העניין, ובין היתר העובדה שהמערער 1 התראיין לתקשורת יום לאחר מתן פסק הדין והודיע על כוונתו להגיש ערעור, מצדיקות להחיל בענייננו את "חריג הידיעה" ולמנות את הימים להגשת ההליך למן המועד בו המערערים ובא-כוחם ידעו על פסק הדין.

           לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר למבוקש (ונוכח מסקנה זו התייתר הצורך ליתן החלטה בבקשת המערערים להגיש התייחסות לתשובת המשיבים, בקשה לה התנגדו המשיבים).

2. תחילה יש לבחון מהו המועד בו פסק-הדין הומצא כדין לידי בא-כוח המערערים, ויש להתייחס בהקשר זה לשתי טענות שהעלו המשיבים:

(א)      המשיבים טוענים כאמור כי הצפיה של בא-כוח המערערים בפסק הדין נשוא ההליך, אשר תועדה באתר "נט המשפט" ביום 23.3.2015, היא בבחינת המצאה כדין.

           המערערים אינם חולקים כאמור על כך שבא-כוחם צפה בפסק הדין במועד האמור, אך טוענים כי המשיבים שוגים בנוגע למשמעות אותה יש לייחס לצפיה זו, ולאחר עיון בטענות הצדדים סבורני כי הצדק עימם וכי אין מקום לראות באותה צפיה משום המצאה כדין.

           השאלה אימתי משלוח החלטה באמצעות דואר אלקטרוני מבית המשפט לבא-כוחו של בעל דין מהווה המצאה כדין של ההחלטה לידיו, מוסדרת בסימן ג'2 לפרק ל"ב לתקנות תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). מבלי להידרש לכל התנאים הקבועים בהוראות אלו דומני כי די לומר שעל פי לשון התקנות (כפי שהיתה בתוקף במועד הרלבנטי ועד לפני ימים ספורים), נדרש משלוח של כתב בי-דין אלקטרוני (ראו הוראת תקנה 497ב1(1) בה מצוין כי מערכת הדואר האלקטרוני מספקת "לשולח" אישור; והוראת תקנה 497ג(ב) העוסקת ב"כתב בי-דין אלקטרוני שנשלח אל כתובת דואר אלקטרוני"). פרשנותם של המשיבים לפיה די בצפיה יזומה של עורך דין בהחלטה הסרוקה בתיק אינה עולה אפוא מלשון התקנות, ועומדת בניגוד גם לפרשנות ולפרקטיקה הנוהגות.

           בבחינת למעלה מן הנדרש אציין כי שני הנתיבים שנקבעו בהוראות תקנות סדר הדין האזרחי להמצאה בדרך של משלוח החלטה באמצעות דואר אלקטרוני מבית משפט לעורך דין - הן זה שהוסדר בתקנה 497ג לתקנות סדר הדין האזרחי (המותנה במשלוח אל כתובת דואר אלקטרוני שבמערכת דואר אלקטרוני, כהגדרתה בתקנה 497ב1 לתקנות) והן זה הקבוע בתקנה 497ה(א) לתקנות אלו - מותנה בכך שעורך הדין מסר את כתובת הדואר האלקטרוני שלו לבית המשפט לצורך המצאה בהתאם להוראות התקנות האמורות. בענייננו הגיש בא-כוח המערערים תצהיר בו הבהיר כי כתובות הדואר האלקטרוני של משרדו המופיעות במערכת "נט המשפט" מסווגות כ"לא פעילות" ואינן משמשות לצורך המצאת כתבי בי-דין, ודומה כי גם בכך יש כדי להוביל לדחיית טענות המשיבים בעניין.

           להשלמת התמונה, וגם זאת בבחינת למעלה מן הנדרש, אוסיף כי ביום 1.11.2015 נכנס לתוקף תיקון להוראות תקנות סדר הדין האזרחי בכל הנוגע להמצאת כתבי בי-דין באמצעים אלקטרוניים (תקנות סדר הדין האזרחי (הוראת שעה), תשע"ה-2015, ק"ת 7542 (13.8.2015)). בעיקרו של דבר, שינה תיקון זה את ההגדרה של "כתובת דואר אלקטרוני"; מסדיר הוא המצאה של החלטה מבית המשפט בדרך של משלוח הודעה וקישור להחלטה, אשר פתיחתה תתאפשר באמצעות מנגנון הזדהות מאובטח; וכן קובע כי על המבקש להמציא לבית המשפט כתב בי-דין אלקטרוני, למסור לבית המשפט כתובת דואר להמצאה דומה לידיו, באופן המקדם את "עקרון ההדדיות" (עליו עמדו המשיבים בבקשתם). מכל מקום אין צורך להכנס לכל פרטיו של ההסדר שנקבע, שכן אין הוא חל על ענייננו.