בוטח נ' רינת

בתאריך 29.12.2016 הגיש המערער ערעור כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב, מיום 6.9.16 (כב' השופט ע' יריב), בת.א. 43676-04-16 שניתן בהעדר הופעה מטעמו. 

עובר להגשת הערעור, בתאריך 18.12.2016, הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בה פירט את השתלשלות העניינים שקדמה למתן פסק הדין, נשוא הערעור, ולעניין המועדים הסתפק המערער באמירה לפיה:

"המבקש פנה בבקשות חוזרות ונשנות לביטול פסה"ד. ואולם הבקשות נדחו משום שהמבקש לא יכל לעמוד בתנאי שנקבע...".

המערער אינו מציין מתי הוגשו על ידו הבקשות הנטענות ובאילו מועדים ניתנו ההחלטות הדוחות את הבקשה לביטול פסק הדין.

בהעדר פרטים ביחס למועדים נשוא הבקשה, החליט כב' הרשם ע' מאור, בתאריך 18.12.16, כדלקמן:

"אם לשיטת המערער טרם חלף המועד להגשת הערעור, בהעדר הנמקה, מדוע יש צורך להאריך המועד – שטרם חלף.

ואם המועד חלף לו – הרי אין באמור כל טעם להארכת המועד.

ככל ויש צורך – תוגש הבהרה".

המערער לא הגיש הבהרה והגיש את ערעורו ביום 29.12.16, מבלי שהוארך המועד להגשתו.

בפתח עיקרי הטיעון מטעמה, ביקשה המשיבה לדחות את הערעור על הסף, בשל איחור בהגשתו.

בדיון לפני טען המערער, כי הערעור הוגש על ידו לפחות 15 יום לפני חלוף המועד. לגרסתו, את המועד להגשת הערעור יש למנות מיום שקיבל לידיו את ההחלטה הדוחה את בקשתו לביטול פסק הדין ולטענתו את ההחלטה מיום 8.11.16 לא קיבל לידיו מעולם:

"מי שטוען שאיחרתי במועד שיראה שקיבלתי את ההחלטה" (פרוטוקול עמ' 10 ש' 31).

לשאלת בית המשפט היכן ציין את מועד קבלת ההחלטה, לא היה בידי המערער להפנות לאמירה כאמור, אך טען שעל פי הנוהל בו הוא פועל הבקשות מוגשות על ידו סמוך לקבלתן, ומשהוגשה על ידו בקשה נוספת לכב' השופט קמא, בתאריך 4.12.16, משמע, שקיבל את ההחלטה מיום 8.11.16 בתאריך 4.12.16 (עמ' 11 ש' 26).

תקנה 398א' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), קובעת: