ש' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות

א. הערעור ורקעו

1.זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט עבאס עאסי) מיום 3.5.2017 בת.א. 16397-12-13 שבו נדחתה תביעת המערערת לפיצוי בגין רשלנות רפואית.

2.המערערת, ילידת 1979, נכנסה בשנת 2010 להיריון אשר הוגדר עוד בשלביו המתקדמים כהיריון בסיכון גבוה בשל המטומה תת-שלייתית אשר גרמה לדימומים חוזרים ונשנים. במהלך היריונה אושפזה המערערת מספר פעמים לצורך השגחה בשל החמרת הדימום עד שביום 19.8.2010, בשבוע ה- 23 להריונה, אושפזה עד הלידה שבוצעה בניתוח קיסרי ביום 14.9.2010.

3.מספר פעמים טרם לידת המערערת, התלוננה היא על כאבים במפשעה ובירך ועל קשיים להזיז את הרגל וליישר את הירך. המערערת נבדקה על ידי רופאים בתחום הגינקולוגיה, האורתופדיה וכלי דם. רק לאחר הלידה אובחנה המערערת כסובלת מפקקת ורידים עמוקים גבוהה (DVT).

4.על רקע זה הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה בעילה של רשלנות. המערערת טענה כי המעקב והטיפול בה היו רשלניים, בין היתר, מאחר ולא בוצעו בדיקות דופלקס או MRI אשר אם היו מבוצעות היו מצביעות על DVT; כי לא בוצע מעקב ראוי אחר תלונותיה ולא נבדקה בצורה ראויה על ידי רופאי בית החולים; כי לא ניתנו לה טיפולים מניעתיים אשר מותרים בהיריון ואשר היו מונעים את הנזק; כי הטיפול שניתן לה באמצעות קלקסן (תרופה לדילול הדם) היה במינון נמוך מהמינון המתאים ובאיחור; כי קיים קשר סיבתי בין הרשלנות של המשיבה ובין הנזק וכי בכל מקרה יש להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי ואת סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולהפוך את נטל הראיה. מבחינת הנזק הסתמכה המערערת על חוות הדעת של פרופ' לאוניד לנצברג אשר קבע כי המערערת סובלת מנכות רפואית בשיעור 20%.

5.המשיבה כפרה בחבותה לפצות את המערערת על נזקיה. היא טענה כי לא הייתה מצידה התרשלות. מבחינת הנזק הסתמכה המשיבה על חוות דעתו של פרופ' וולף וטענה כי המערערת לא סובלת מנכות רפואית כלשהי.

6.בית משפט השלום דחה את התביעה וקבע כי מצבה של המערערת, שהייתה בהיריון בסיכון עם דימום פעיל, הגביל את מרחב הפעולה של הרופאים בכל הנוגע לביצוע בדיקות וטיפולים בבעיית הכאב במפשעה ובירך השמאלית של המערערת. בית משפט השלום ציין כי המערערת נבדקה על ידי רופאי המחלקה, שני מומחים באורתופדיה ומומחה לכירורגיית כלי דם, אשר התייחסו לכלל האבחנות המבדלות האפשריות בין הכאב ממנו התלוננה המערערת, לרבות אבחנה של פקקת. אבחנה זו נבדקה על ידי ד"ר חרך ונשללה.

7.בית משפט השלום קבע כי בדיקתו הקלינית של ד"ר חרך וממצאיה היו סבירים בנסיבות המקרה, בהעדר נפיחות וכחלון ברגל. הסיכון העיקרי שנשקף למערערת בזמנים הרלבנטיים היה סיכון להיריון, כולל דימום פעיל וסכנת הפלה ממשית, שסיכנו את העובר ואת המערערת. מכאן שאך טבעי שהרופאים יתנו את עיקר תשומת ליבם והתייחסותם לסיכון הראשי של המערערת. בד בבד, רופאי בית החולים לא זנחו את תלונות המערערת בעניין הכאב במפשעה; הם העלו את כל האבחנות המבדלות, והגיעו למסקנות סבירות בצל הנסיבות הספציפיות והמגבלות הקיימות לפיהן קיימת סבירות גבוהה כי המקור לתלונות של המערערת הינה בעיית שלד ושרירים. האורתופד החליט להמשיך בבירור אבחנה זו על ידי בדיקת רנטגן ו-MRI שיבוצעו רק לאחר הניתוח הקיסרי והלידה, החלטה שהייתה סבירה לדעת בית המשפט קמא.

8.בפסק הדין נקבע שהפעולה המניעתית המעשית ביותר במצבה של המערערת הינה "תנועתיות". בית המשפט קמא קיבל את עדותו של פרופ' שנהב, לפיה ההנחיה שניתנה למערערת הייתה לשמור על מנוחה כמקובל בהיריון בסיכון אך לא נאמר לה להיות כל הזמן במיטה ולא לזוז. בנוסף הצביע בית המשפט על דבריה של המערערת לפיהם היא "הייתה הולכת מקופלת מהכאבים ולא יכלה לדרוך על הרגל" ומדברים אלה הסיק כי המערערת ביצעה בפועל את הפעולה המניעתית המעשית ביותר למניעת התפתחות הפקקת.

9.בפסק הדין נקבע כי מחומר הראיות ומנסיון החיים עולה כי במקרים מסוימים רצוי להמתין מעט ולראות איך הדברים מתפתחים על מנת להגיע לאבחנה מדויקת יותר, ולא לשגות באבחנות או טיפולים נמהרים מוטעים ומזיקים, לא כל שכן, במצב הרגיש שבו הייתה שרויה המערערת.