ע"א 33052-11-15 ערך - מיסוי עירוני וניהול נדל"ן בע"מ נ' שוורץ

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה בת.א. 35648-11-13 (כב' השופטת הדסה אסיף), מיום 7/10/2015.

בית משפט קמא נדרש לתביעה שהגישה המערערת, שהיא חברה המתמחה במתן שירות למחזיקי נכסים, בהפחתת שומות ארנונה, אשר הרשויות המקומיות מטילות עליהם, כנגד המשיב המנהל עסק של חנות למכירת נעליים בכרמיאל.

המערערת טענה כי על פי הסכם שנחתם בינה לבין המשיב ביום 9/8/2010, התחייבה היא לתת למשיב שירותי בדיקה לחיובי ארנונה ולחיובים נוספים שקיבל מעיריית כרמיאל, וכי המשיב התחייב מצדו לשלם לה, בתמורה להפחתת החיובים הללו, סכום השווה ל-45% מכל סכום שיופחת מחיוביו בעקבות השירותים שנתנה לו.

המערערת טענה בבית משפט קמא, כי עלה בידה להגיע להסכם אל מול העירייה, מכוחו הייתה אמורה להתבצע הפחתה בחיובי הארנונה של המשיב, ואף כי המשיב החליט שלא לחתום על ההסכם, הרי שמכוחו של ההסכם חייב הוא לשלם לה את התמורה המגעת לה, גם אם בחר, כאמור, שלא לממש את זכויותיו להפחתת המיסים, מכוחו של אותו הסכם נטען עם הרשות המקומית.

בבית משפט קמא טען המשיב כמה וכמה טענות, אשר העיקריות והחשובות היו שתיים: הראשונה, כי המערערת לא הגיעה כלל לשום הסכם עם העירייה בקשר עם חיובי הארנונה שלו, והשנייה, כי ההצעה שהביאה המערערת, אפילו הייתה על דעת העירייה, אינה מספקת אותו כלל וכלל, שכן איננה מתייחסת ללב טענתו, שהסיווג על פיו סווג הנכס אותו הוא מחזיק, הינו סיווג שגוי. המשיב טען כי הוא מנהל בנכס עסק של חנות פרטית של נעליים, ואילו העירייה סיווגה את הנכס כחלק מרשת הקרויה "נעלי גלי", אשר הסיווג על פיה הינו גבוה באופן משמעותי מן הסיווג כחנות פרטית, שאיננה חלק מרשת של חנויות.

בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדים ועיין בכל החומר שהוגש בפניו, הגיע לכלל מסקנה כי המערערת לא הוכיחה כי ההסכם שצרפה לתביעתה, ואשר מכוחו היא דרשה את התשלום, אכן נערך על דעת העירייה וכי העירייה הסכימה לו.

בעניין זה, נמנעה המערערת מלהביא כל עדות או מסמך מטעם העירייה, אשר יאשש את טענתה, כי גובש הסכם עמה, והעדות היחידה שמצאה לנכון להביא, הייתה עדות של סמנכ"ל המערערת, אשר לגביה קבע בית משפט קמא, כי לא ניתן לסמוך עליה, בעיקר משום שהיא מהווה, בחלקה הגדול, עדות שמיעה והנתונים שהעיד לגביהם עד זה, אינם מידיעתו האישית, אלא שאובים מנתונים אותם קיבל מעובדים אחרים אצל המערערת.

בית משפט קמא קבע, כי העובדה שהמערערת בחרה להסתפק בעדות זו ולא מצאה לנכון להביא עדות או ראייה קבילה לעניין ההגעה להסכם עם העירייה, פועלת לחובתה של המערערת.

בית משפט קמא קבע, כי בנסיבות אלו לא קמה זכותה של המערערת לקבל מאת המשיב את התמורה הנקובה בהסכם, שכן על פי ההסכם זכותה לקבלת תמורה, תלויה בהפחתת חיובי המס של המשיב, ומשלא הוכח כי נעשה הסכם עם העירייה להפחתת מיסים, פשיטא שלא מגעת למערערת כל תמורה.