ע"א 28407-03-15 מאירוביץ ואח' נ' עמותת בית התנועה להסתדרות פא"י בני ברק

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט גיא הימן) מיום 14.2.2015. עסקינן בתביעה לסילוק ידם של המבקשים מקומת הכניסה בבניין בבני-ברק (להלן: "הנכס"), בו פועל בין היתר בית כנסת שם מתפללים המבקשים. נפסק כי על המבקשים לפנות את הנכס עד ליום 15.3.2015 וכן לשאת בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך של 57,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 12,000 ש"ח לטובת המשיבה.

מכאן הבקשה שלפניי.

לטענת המבקשים, פסק הדין קבע מועד קצר ובלתי סביר לפינוי הנכס. פסק הדין קובע למעשה כי יש לפנות קהילת מתפללים, ריהוט, ספרי קודש ותשמישי קדושה בתוך כשלושה שבועות ממועד המצאת פסק הדין לידיהם. עוד טוענים המבקשים כי ביצוע פסק הדין לא יאפשר את השבת המצב לקדמותו במידה ויתקבל הערעור. על כן, טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. לשיטתם, צפוי להיגרם להם נזק משמעותי כתוצאה מביצוע פסק הדין, לנוכח העובדה כי ייאלצו לפנות קהילת מתפללים המתפללת במקום שנים ארוכות. מנגד, כך טוענים המבקשים, למשיבה לא צפוי נזק כתוצאה מעיכוב הפינוי מאחר שהמבקשים מחזיקים בבית הכנסת שנים ארוכות ואין בהמשך אחזקה של מספר חודשים נוספים כדי לפגוע במשיבה באופן ניכר. לטענתם, יש לייחס משמעות לפרק הזמן הארוך שבו החזיקו בנכס העומד לפינוי, והנטייה בפסיקה היא להיעתר לבקשות לעיכוב ביצוע צווי פינוי עד להכרעה בערעור. עוד מציינים המבקשים כי השימוש הנוכחי של הנכס כבית כנסת, אף עולה בקנה אחד עם תקנונה של המשיבה. בנוסף, טוענים המבקשים כי השקיעו רבות בשני בתי הכנסת שבנכס ואין באפשרותם למצוא פתרון לרכוש המצוי במקום בזמן הקצר שניתן להם עד לפינוי.

מבחינת סיכויי הערעור, טוענים המבקשים כי הם גבוהים. לטענתם, בית משפט קמא התעלם מעדויות שהוצגו לו ביחס לרשות בלתי הדירה שניתנה להם להתפלל בנכס. חלק מהמתפללים הצטרפו לבית כנסת זה לאחר שזנחו את בית הכנסת הקודם בו התפללו בקומת המרתף באותו הנכס, בהסתמך על הרשות שניתנה להם. עוד הם טוענים כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי הפרו את תנאי הרשות שניתנה להם להשתמש בבית הכנסת.

בנוסף, טוענים המבקשים כי בעובדה שעסקינן בבית כנסת יש כדי להשפיע על הסעד שיינתן, וכי לא היה מקום לתת יד לסילוק מתפללים מבית הכנסת. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא כשדחה את הטענה כי יש לברר את ההליך בבוררות הלכתית.

לטענת המבקשים, מאחורי הגשת התביעה נגדם מצויים אינטרסים כלכליים, תוך ניסיון ליצור רווח אישי המנוגד למטרות העמותה המשיבה. לתמיכה בטענותיהם, מפנים המבקשים למכתב מרשם העמותות שהגיע לידיהם לאחרונה, אותו הם מבקשים לצרף כראיה נוספת בערעור. בנוסף, מלינים המבקשים על כך שבית המשפט קמא קבע כי הסיכומים יישמעו בעל פה בסוף הדיון ועל שיעורם של שכר הטרחה וההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה, בסך של 69,000 ש"ח, בהתחשב בכך שמדובר בקהילת מתפללים אשר פעילותה מבוססת על תרומות.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, אין מדובר במקרה בו יש לחרוג מהכלל לפיו אין לעכב ביצועו של פסק דין, והמבקשים אינם עומדים בתנאים המצטברים להוכחת הצורך בעיכוב ביצוע. מבחינת סיכויי הערעור, טוענת המשיבה כי הם קלושים. ביחס לטענה כי שגה בית המשפט קמא כשדחה את טענת הבוררות ההלכתית, טוענת המשיבה כי המבקשים חזרו בהם מטענת חוסר סמכות עניינית עוד בדיון בחודש יולי 2011.

עוד טוענת המשיבה, כי דבר הפינוי היה ידוע למבקשים זמן רב עוד בטרם הומצא פסק הדין לידיהם. נטען כי בתום דיון ההוכחות בתאריך 9.3.2014 נשמעה תמצית פסק הדין לפיו תביעת הפינוי התקבלה במלואה. בית משפט קמא הציע למבקשים כי פסק הדין לפינוי יינתן בהסכמה, תוך קציבת מועדים מוסכמים לביצוע הפינוי והותרת שאלת ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט. לטענת המשיבה, חל עיכוב במתן פסק הדין ובמהלך תקופה זו המשיכו המבקשים לעשות בנכס שימוש תוך שהם מדירים את המשיבה מהנכס, ובידיעה כי יהיה עליהם לפנות את הנכס בסופו של יום. בנוסף, טוענת המשיבה כי לא נפלה כל שגיאה במסקנותיו של בית משפט קמא אשר מבוססות על התרשמותו ממהימנותם של העדים.

מבחינת מאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי הוא נוטה לטובתה. לטענתה, עיכוב ביצוע פסק הדין מהווה פגיעה בזכותה הקניינית. עוד טוענת המשיבה כי המבקשים מציגים את העובדות באופן שגוי וכי רק המבקשים 1 ו- 2 קיבלו רשות להתפלל בקומת הכניסה במועדים מסוימים, לצורך השלמת מניין בלבד.

בנוסף, טוענת המשיבה כי אין בכוונתה לעשות כל דיספוזיציה בבניין, והיא מוכנה להתחייב שלא תעשה כן עד למתן הכרעה סופית בערעור. יתרה מכך, טוענת המשיבה כי היעתרות לבקשה תסב לה נזקים משמעותיים מאחר שלא תוכל לעשות שימוש בנכס למימוש מטרותיה. לטענתה, היא נותרה ללא כל מקור תקציבי לפעילותה, למעט הכנסותיה מהשכרת אולם בבניין, אליו נמנעת כניסתה על ידי המבקשים.