רושוי רובין נ' מלייב ואח'

בבקשה לעיכוב ביצוע

1.המבקשת שוכרת דירה מהמשיבים בשכירות בלתי מוגנת, שתקופתה עומדת להסתיים ביום 31.1.18.

המשיבים הגישו תביעה לפינוייה של המבקשת קודם לתום תקופת השכירות בשל אי תשלום דמי שכירות וחובות אחרים.

בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תישאר המבקשת בדירה עד תום תקופת השכירות, כלומר: עד יום 31.1.18, בכפוף לתשלום חובותיה ובכפוף להפקדת ערבון, ובית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכמה זו.

עתה עותרת המבקשת, שהגישה ערעור על פסק הדין, לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שהוגש.

המשיבים מתנגדים, כמובן, לבקשה.

אגב אורחא אוסיף, כי המשיבים טוענים שהמבקשת לא שילמה את מלוא חובותיה ולא הפקידה את הערבון, עליו הוסכם.

2.למרות שמדובר בדירת מגורים, לגביה הכלל הוא שיש לעכב ביצוע פסק דין המורה על פינוי המתגורר בה, אני סבור שאין להיעתר במקרה דנן לבקשה.

למעשה, עותרת המבקשת לחייב את המשיבים להאריך את חוזה השכירות מעבר לתום תקופת סיום השכירות על פי ההסכם, וכמובן שבית המשפט איננו מוסמך לעשות כן.

מועד פינוייה של המבקשת מהדירה לא נקבע, למעשה, בפסק הדין, אלא בהסכם השכירות.

גם אילולא הגשת התביעה ופסק הדין, המבקשת חייבת לפנות את הדירה בתום תקופת השכירות.

קל וחומר, כשמועד זה גם ננקב בפסק הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים.

יצוין, כי המבקשת היתה מיוצגת (על ידי עורך דין מהסיוע המשפטי) בישיבה שבה ניתן פסק הדין.

טענות המבקשת מופנות, למעשה, לגורמים המופקדים על אישור דיור ציבורי מטעם המדינה (עמידר וכדו') ואינם קשורים ליחסים שבינה ובין המשיבים.

3.אשר על כן, הבקשה נדחית.

מתוך התחשבות במצבה של המבקשת, אמנע מחיובה בהוצאות בקשר לבקשה זו.