ע"א 23091-03-16 בן אברהם נ' רז

בפני בקשת המבקש להורות על דחיית הערעור שהגישה המבקשת על הסף בשל הגשתו באיחור.

המבקש הגיש כנגד המשיבה 2 תביעות בגין הפרת הסכם שכירות. האחת, תביעה לפינוי מושכר והשניה, תביעה כספית בסד"מ. ביום 24/12/15 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד המשיבה בתביעה הכספית, וזאת לאחר שנמחקה בקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידה מאחר וזו לא נתמכה בתצהיר. וביום 11/2/16 ניתן פסק דין כנגד המשיבה בתביעת הפינוי. ביום 27/12/15 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין הכספי וביום 20/1/16 נדחתה בקשתה זו.

ביום 23/2/16 הגישה המשיבה הודעת ערעור בה נכתב על ידי המשיבה כי היא מבקשת להגיש "הודעת ערעור מאוחדת בעניין שתי התביעות בבית משפט השלום בכפ"ס" (ע"א 50576-02-16, להלן: "הערעור הראשון"). בהודעת הערעור מנתה המשיבה את ההחלטות נשוא הודעת הערעור, ובין היתר פסק הדין בתביעת הפינוי והחלטת הרשם הדוחה את בקשתה לבטל את החלטתו בדבר חתימה על פסיקתא מיום 20/1/16. בעמ' 4 להודעת ערעור זו מפרטת המשיבה את כל השגותיה כנגד פסק הדין בתביעה הכספית והפסיקתא שנחתמה.

על פי האמור בבקשה שבפני המבקש הוא זה שהסב את תשומת ליבה של המשיבה כי לא ניתן לאחד בין הערעורים.

ביום 6/3/16 ניתנה החלטה בע"א 50576-02-16 כי כתב הערעור אינו עומד במצוות התקנות הן מבחינת היקפו והן מבחינת תוכנו ויש להגיש כתב ערעור מתוקן.

בעקבות אלה, הגישה המשיבה הודעת ערעור נוספת ביום 10/3/16 (ע"א 23091-03-16, להלן: "הערעור השני") ברישא לערעור השני משיגה המבקשת כנגד החלטת הרשם מיום 20/1/16 הדוחה את בקשתה לבטל את ההחלטה במסגרתה נחתמה הפסיקתא. בגוף הודעת הערעור משיגה המשיבה גם על פסק הדין מיום 24/12/15 (סעיפים 26-28 להודעת הערעור).

המבקש כאמור טוען כי הערעור השני (מיום 10/3/16) הוגשה באיחור ניכר, למעלה מ50 יום ממועד ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק דין, ועל כן יש לדחות את הערעור על הסף.