ע"א 2167/14 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' שירותי בריאות כללית ואח'

1. לפנינו שני ערעורים על פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ו' מרוז) בת"א 4340-05 מיום 11.4.2012, במסגרתו נקבע כי המערערת בע"א 2167/14 (היא המשיבה 1 בע"א 2288/14, ואשר תיקרא להלן: המדינה) והמערערת בע"א 2288/14 (היא המשיבה 1 בע"א 2167/14, ואשר תיקרא להלן: קופת החולים) אחראיות בנזיקין כלפי המשיבות 3-2; וכן, נקבעה חלוקת האחריות בין המדינה לבין קופת החולים לנזקים שנגרמו למשיבה 2 (להלן: פסק הדין החלקי).

רקע והליכים

2. המשיבה 2 אובחנה בגיל צעיר כמי שסובלת מחולשה קלה בפלג גופה השמאלי, צליעה קלה ועקמת בגבה. עקב תסמינים אלו, קבע רופא במכון להתפתחות הילד בבית החולים "ברזילי" בעיר אשקלון השייך למדינה (להלן: בית החולים), על יסוד בדיקה קלינית בלבד, כי המשיבה 2 סובלת משיתוק מוחין קל. קביעה זו נרשמה בתיקה הרפואי, ומכאן ואילך ההתייחסות הרפואית אל המשיבה 2 נעשתה בהסתמך על אבחנה זו. המשיבה 2 ניהלה אורך חיים תקין, כאשר התסמינים מהם סבלה נותרו יציבים ככלל – מלבד מספר מקרים בהם הופיעו אצלה סימנים נוירולוגיים ספורדיים, אשר באו והלכו, ויוחסו על ידי הרופאים שטיפלו בה לשיתוק המוחין. באחד המקרים הללו, ביום 2.7.1995, המשיבה 2 סבלה מחולשה מרכזית של אחד העצבים בצד השמאלי של פניה, יחד עם ערות החזרים ופסוידוקלונוס מצד ימין. היא נשלחה על ידי רופא ילדים מקופת החולים אל אורתופד, אשר לא מצא אצלה כל ממצא חריג (להלן: האירוע החריג משנת 1995).

3. ביום 20.10.1999, בהיותה בת 17 שנים וחצי, מעדה המשיבה 2 בבית ספרה ונחבלה בפניה. היא נבדקה בחדר המיון בבית החולים ושוחררה לביתה (להלן: אירוע הנפילה). ביום 21.2.2000, המשיבה 2 נפגעה בתאונת דרכים כהולכת רגל, הובהלה לבית החולים, ולאחר בדיקה קצרה אשר לא גילתה ממצאים מיוחדים, שוחררה לביתה (להלן: אירוע התאונה). מספר חודשים לאחר אירוע התאונה, החלה הידרדרות במצבה של המשיבה 2, אשר התבטאה, בין היתר, בהחמרת הצליעה, בחולשה מוגברת ומנפילות תכופות מהן התקשתה לקום. במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2000, פקדה המשיבה 2 מספר פעמים את רופא המשפחה שלה, הפועל במסגרת קופת החולים (להלן: רופא המשפחה). רופא המשפחה לא מצא ממצאים חריפים, והפנה את המשיבה 2 למספר בדיקות דם ושתן, אשר חזרו ללא ממצאים חריגים. ביום 30.8.2000, הוא הפנה את המשיבה 2, לדרישת אמה (היא המשיבה 3), אל פרופ' כהנא, מומחית לנוירולוגיה. המשיבה 2 הגיעה לפגישת ייעוץ פרטית אצל פרופ' כהנא ביום 18.9.2000, והאחרונה מצאה כי המשיבה 2 החלה לסבול מחולשה קבועה בכל גפיה. בשל כך, פרופ' כהנא הפנתה אותה לבדיקת CT מוח ולצילום רנגטן גבי ומותני, אולם, בדיקות אלו חזרו תקינות.

4. ביום 2.11.2000, הגיעה המשיבה 2 לחדר המיון בבית החולים לאחר שנפלה בביתה ונחבלה בשפתה. היא שוחררה לביתה לאחר טיפול מקומי. למחרת היום, פנתה אמה אל רופא המשפחה ודרשה ממנו להגיע מיד לביתה ולבחון את מצבה של המשיבה 2, והרופא נעתר לבקשתה. רופא המשפחה הפנה את המשיבה 2 לחדר המיון, תוך שכתב במכתב ההפניה כי מאז שחרורה מהמיון יום קודם לכן, המשיבה 2 סובלת מנפילות רבות שמקורן אינו ידוע. המשיבה 2 הגיעה אל חדר המיון בבית החולים ונערכו לה בדיקות, כאשר במהלכן הופיע אצלה חום גבוה. הרופא בחדר המיון אבחן כי המשיבה 2 סובלת ממחלה ויראלית בדרכי הנשימה, ובעקבות אבחון זה היא טופלה באנטיביוטיקה ושוחררה מבית החולים לאחר מספר שעות (להלן: האירוע בחדר המיון).

5. מצבה של המשיבה 2 המשיך להידרדר, וביום 14.11.2000 היא הגיעה אל פגישת ייעוץ נוספת אצל פרופ' כהנא. בפגישה זו, פרופ' כהנא חשדה לראשונה כי אבחונה של המשיבה 2 כסובלת משיתוק מוחין קל בילדותה היה שגוי, וכי למעשה היא סובלת מהיצרות מולדת בתעלת השדרה. המשיבה 2 הופנתה על ידי פרופ' כהנא, דרך רופא המשפחה, לבדיקת MRI צווארי, וזו נערכה ביום 21.12.2000. מתוצאותיה, אשר הגיעו לאחר כחודש, עלה חשד לקיומה של ציסטה בחוליות הצוואר. נוכח ממצאים אלו, הפנתה פרופ' כהנא את המשיבה 2 לבדיקה נוספת, וביום 12.2.2001, הועבר הטיפול במשיבה 2 לנוירו-כירורג. ביום 27.3.2001, נערך למשיבה 2 ניתוח שנועד לנקז את נוזלי הציסטה ולהסירה, אך למרבה הצער, ניתוח זה לא צלח – והיא נותרה משותקת בשלוש מגפיה, ובעלת יכולת מוגבלת להניע את יד ימינה. המשיבה 2 הוכרה כנכה בשיעור של 100 אחוז.

פסק הדין החלקי