ע"א 14093-04-16 מדינת ישראל נ' בן עמי ואח'

1.בפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בקריות (סגן הנשיא, כב' השופט ע' נוה) שניתנה ביום 5.4.16, ובגדרה דחה בית משפט קמא את בקשת המערערת להורות על הארכת הצו השיפוטי להגבלת שימוש במקום המוחזק על ידי המשיבים.

2.להלן תמצית השתלשלות ההליכים:

2.1.ביום 6.12.15 נעתר בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת ע' וינברגר) לבקשת המערערת והורה בצו לסגור המקום המוחזק על ידי המשיבים למשך 90 יום. מדובר במקום המצוי בקומת הקרקע ברחוב ההסתדרות 73 בחיפה המשמש לטענת המערערת כבית בושת (להלן: "המקום"). צו הסגירה ניתן בהתאם לסעיף 2(א)(1) לחוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות, התשס"ה-2005 (להלן: "החוק").

2.2.בהחלטתו הנ"ל, בחן בית משפט ביסודיות את התשתית הראייתית שהונחה בפניו וקבע כי זו מצביעה על יסוד סביר לחשש שהמקום משמש לביצוע עבירות. עוד נקבע כי מחומר החקירה עולה שהמשיב 1 היה מודע היטב לאופי הפעילות המתבצעת במקום וכי הפגיעה הצפויה בהכנסתו אשר תיגרם כתוצאה מסגירת המקום אינה שיקול לדחיית הבקשה. לפיכך, הורה בית משפט השלום על סגירת המקום למשך 90 יום, כאמור.

2.3ביום 3.3.16 הוצא צו הגבלת שימוש מנהלי למשך 30 ימים אשר עמד בתוקפו עד ליום 1.4.16. עובר לפקיעת תקפו של הצו, הגישה המערערת בקשה דחופה להארכת הצו השיפוטי להגבלת שימוש במקום, וזאת מן הטעם כי המשיבים ממשיכים להפעיל במקום בית בושת במסווה של עסק חוקי לכאורה, תוך נקיטת שיטות הטעייה, תחבולה והסוואה.

2.4בהחלטתו מיום 5.4.16, היא העומדת לערעור בפניי, דחה בית משפט קמא את בקשת המערערת מכמה טעמים. ראשית נאמר כי כב' השופטת וינברגר הגבילה את סגירת המקום לפרק זמן של 90 ימים, וזאת לאחר ששקלה את מלוא השיקולים הרלבנטיים, על אף שיכולה היתה לקבוע סגירת המקום לפרק זמן ארוך יותר. בנוסף, קבע בית משפט קמא כי המערערת לא הציגה תשתית ראייתית המלמדת מה נעשה במקום ממועד כניסתו של הצו לתוקף ואשר יש בה כדי להצדיק הארכת תוקפו. נקבע כי התשתית הראייתית שהוצגה מתייחסת להודייתו של המשיב בפני החוקרת כי במקום ניתן עיסוי, כאשר המעסה היא בעירום מלא, וטענתו כי הדבר הוא לגיטימי. בית משפט קמא ציין כי המשיב, בעדותו בפניו, טען כי מדובר בעיסוי מסוג "בודי מסאז'", וכי המעסות ערומות באופן חלקי בלבד, בפלג גופן העליון. נקבע עוד כי העובדה שמדובר באותו מקום פיזי, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק את המשך סגירתו של המקום אלא אם כן תוצג תשתית ראייתית שתצדיק זאת, ותשתית, כאמור, לא סופקה, לרבות עדותו של המשיב שלא היה בה בהכרח כדי לתמוך בטענותיה של המערערת. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי נוכח דחיפות העניין, היה מצופה מן המערערת כי במהלך אותם 90 הימים, תפעל להגשת כתב אישום כנגד המשיב. נוכח האמור, דחה בית משפט קמא את הבקשה להארכת הצו השיפוטי להגבלת השימוש במקום.

3.החלטת בית משפט קמא אינה יכולה לעמוד ודין הערעור להתקבל.  

בבואו לבחון בקשה למתן צו שיפוטי להגבלת שימוש במקום, כמו גם להארכת תוקפו של צו כאמור, על בית המשפט להשתכנע כי קיים יסוד סביר לחשש שהמקום ישמש לביצוע עבירה אם לא יינתן הצו המבוקש. זהו תנאי הסף למתן צו כאמור, בהתאם לסעיף 2(א)(1) לחוק. לצורך כך, על מבקש הצו להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית שיש בה כדי להקים אותו יסוד סביר לחשש, כאמור.

בית משפט קמא נתפס לכלל טעות כאשר סבר כי התשתית הראייתית המצויה בתיק מתמצה בהודייתו של המשיב כי במקום מתבצעים עיסויים, כאשר המעסות ערומות בפלג גופן העליון. ראשית, עיון מדוקדק בהודעתו של המשיב מיום 1.3.16 מלמד כי הוא אישר שהעיסוי ניתן בעירום מלא. שנית, וזה העיקר, מצויות בתיק ראיות נוספות המעידות על מתן שירותי מין במקום, גם לאחר הוצאת צו הסגירה. כך למשל, הודעתו של א.א. מיום 1.3.16, בה אישר כי תמורת 200 ₪ קיבל עיסוי כאשר המעסה ערומה, הוא נגע בגופה והיא נגעה באיבר מינו עד שבא לפורקנו. עוד מצויה בתיק הודעתה של מ.א מיום 1.3.16, ממנה עולה כי היא סיפקה במקום שירותי עיסוי יום קודם לכן, שכללו הרפיה ידנית של הלקוח. לא ברור כיצד ראיות אלה נעלמו מעיני בית משפט קמא אך ברי כי הן מצביעות על עיסוק מיני שהמשיך להתקיים במקום גם לאחר מתן הצו.