ע"א 1203-13 טומשובר ואח' נ' ארט אופטיק בע"מ

השופט נ' הנדל:

1. המשיבה מייצרת מסגרות משקפיים ייחודיות תחת המותג "Ronit Furst" (להלן: המותג). המערערים שימשו במשך שנתיים סוכני מכירות של המותג בארה"ב. על רקע זה הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי. נטען בתביעה כי המערערים שיווקו גם מסגרות מזויפות, אשר מחקות את המסגרות המקוריות של המשיבה.

           התביעה התקבלה. נקבע כי שיווק המסגרות המזויפות מהווה גניבת עין ועוולה של עשיית עושר ולא במשפט. למשיבה נפסק פיצוי בסך 418,332$. גובה הפיצוי חושב על דרך האומדנא (ת"א 1661/07, ת"א 2101/08; כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי).

2. מכאן לערעור שבפנינו. ייאמר כבר עתה כי הצדדים לערעור מיקדו את טיעוניהם אך בשאלת גובה הפיצוי, שנקבע כאמור על דרך האומדנא.

           תחילה תובהר דרך החישוב בה נקט בית המשפט המחוזי: במהלך תקופת ההתקשרות רכשו המערערים מהמשיבה 7,198 מסגרות מקוריות, ובתום תקופת ההתקשרות נותרו בידיהם 1,306 מסגרות. מכאן שנמכרו על ידם 5,892 מסגרות מקוריות. המחיר הממוצע של כל מסגרת עמד על 71$. נתונים אלו למעשה לא היו שנויים במחלוקת. בית המשפט המחוזי הניח בנוסף כי המערערים מכרו מספר שווה של מסגרות מקוריות ומזויפות, והסיק כי התמורה שהתקבלה ממכירת המסגרות המזויפות הייתה 418,332$ - דהיינו 5,892 מסגרות במחיר של 71$ למסגרת. זהו גובה הפיצוי אותו פסק בית המשפט המחוזי על דרך האומדנא.

           במסגרת הערעור נטען כי ביהמ"ש המחוזי עצמו קבע שהמשיבה לא הוכיחה את נזקיה, ומשכך לא היה מקום לפסוק לה פיצוי. כמו כן הודגש כי ההנחה לפיה נמכר מספר שווה של מסגרות מקוריות ומזויפות – איננה נתמכת בראיות ואיננה תואמת את היגיון החיים. לבסוף נטען כי אומדן הפיצוי צריך היה להתבסס על הרווח שהופק ממכירת המסגרות המזויפות, ולא על ההכנסות מהמכירות.

           המשיבה, מצידה, סבורה כי בנסיבות תיק זה נכון היה לקבוע את גובה הפיצוי באמצעות אומדן. כמו כן הודגש כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בפסיקות כגון דא, שעניינן חישוב פיצוי על דרך האומדנא. לגופו של עניין נטען כי בית המשפט המחוזי הניח – לצורך חישוב האומדן – מספר הנחות שמיטיבות עם המערערים, ואין מקום להקלה נוספת מן הטעמים שהעלו המערערים בטיעוניהם.

           במהלך הדיון הצענו לצדדים להסכים כי ההכרעה בערעור תינתן על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. הסכמת הצדדים לא ניתנה. כמובן, זו זכותם. מכאן הצורך להכריע בערעור לגופו.

3. במסגרת הערעור מוצגות למעשה שתי שאלות עיקריות: ראשית, האם נכון היה לקבוע את הפיצוי בתיק זה על דרך האומדנא, להבדיל מחישוב מדויק. שנית, אף אם נניח שזהו הכלי החישובי המתאים בתיק, האם ערך בית המשפט המחוזי אומדן נכון של גובה הפיצוי. אדון בשאלות אלו כפי סדרן.