ע"א 10053-10-16 בית און ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ - סניף ראשי ואח'

בפני שתי בקשות:

האחת: "בקשה בהולה לביטול החלטה בדבר דחיית ערעור עקב טענה שגויה לאיחור בהגשתו ב-19 ימים"

והשנייה: "בקשה דחופה להארכת מועד להגשת ערעור ב-19 ימים – ערעור שכבר הוגש".

א. רקע כללי

1.ביום 21.2.16 ניתן פסק דינו של בהמ"ש קמא ואף אחד מהצדדים לא ערער עליו.

2.ביום 20.6.16, לאור פניית כב' רשמת ההוצאה לפועל שביקשה מבית המשפט קמא הבהרה לפסק הדין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, ניתנה החלטה ע"י בהמ"ש קמא (להלן: "ההחלטה"). בהחלטה נוספת של בהמ"ש קמא מאותו יום, נקבע כי המזכירות תמציא את ההחלטה לכב' רשמת ההוצל"פ.

3.ביום 9.10.16 הגיש המבקש ערעור על ההחלטה.

4.ביום 1.12.16 הגיש המשיב ערעור שכנגד ובמקביל, הגיש בקשה לסילוק על הסף של ערעור המבקש, בשל איחור בהגשתו. המבקש השיב לבקשה והוגשה אף תשובת המשיב.

5.ביום 2.1.17 קבעתי כי יש לדחות את הערעור מאחר והוא הוגש באיחור, מבלי שהמבקש הגיש בקשה למתן ארכה. ציינתי בהחלטתי, כי מאחר ובא כוחו הקודם של המבקש עו"ד בומבך צפה בשתי ההחלטות שניתנו ביום 20.6.126 ע"י בית המשפט קמא, יש לראות בהחלטה שנשלחה באמצעות נט המשפט ושנצפתה, כהמצאה כדין. קבעתי כי: "המבקש לא צירף תצהיר מטעם עו"ד בומבך או מי ממשרדו ולכן הטענה כי ההחלטה נצפתה במועד נתינתה לא נסתרה".