סתירת הדין משנתגלתה בו טעות מקור הדין עקרונות ויישום

פסק הדין, הבקשה לתיקונו והתגובה לה

לפני בית הדין מונחת בקשה לעיון מחדש, מכוח הליך סתירת דין, באמור בסעיף ז' של פסק דיננו. בפסק הדין נקבע:

ו.        ביום י"ז באדר תשפ"א (1.3.21) או לכשתינתן הכרעה סופית בעניין כלל הרכוש ואיזון המשאבים – המוקדם מביניהם – תיערך התמחרות בין הצדדים בעניין הדירה.

ז.        אם יתברר שזכויותיה הכספיות של האישה באיזון המשאבים הן בשווי חלקו של האיש בדירה, הדירה תימכר לאישה אגב גירושין בתמורה לחלקה באיזון המשאבים. והאישה תיפטר מדמי שימוש.

לדברי המבקש מכיוון שהוא בעליו של מחצית הבית, אין לשלול ממנו את הזכות לקנות את חלקה של האישה אחרי התמחרות. לפיכך יש לשנות את הקביעה הקטגורית שלפיה האישה תקנה את הדירה ולקבוע שלכל אחד משני הצדדים שמורה הזכות לקנות את חלקו של השני לאחר התמחרות.

המבקש מביא תימוכין הלכתיים משפטיים ומוסריים לדרישתו.

הבקשה הועברה לתגובת המשיבה. תגובתה התקבלה והיא מתנגדת לשינוי פסק הדין, בתגובתה היא מעלה טענות מן הגורן ומן היקב לדחות בקשה זו. ואין כאן המקום לפורטן.

סתירת הדין משנתגלתה בו טעות – הדין, מקורו ועקרונותיו

משורת הדין, בית דין הסבור שטעה – חובה עליו להחזיר את הדין.

מקורה של הלכה זו היא בשבועות (ל, ב): "תנו רבנן: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'."

וברש"י שם: "אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו."

כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף ח):

דיין שדן דין ולבו נוקפו (פירוש מכהו ונחבט בקרבו) לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמתו.

והלכה זו נקבעה בתקנה קכח לתקנות הדיון.

אין זה מעלה או מוריד אם הטעות התגלתה לדיין מאליה או שאדם אחר האיר את עיניו והעמידו על טעותו, שהרי מכיוון שחובתנו להעמיד הדין על אמיתו ולמנוע עיוות דין, חובה זו קיימת בכל מקרה.

יישום

מעתה נחזור לענייננו:

הערעור שהיה מונח לפנינו ושעליו ניתן פסק הדין היה על החלטת בית הדין האזורי המחייב את הצדדים לערוך התמחרות בבית הצדדים עד לתאריך י"ז בכסלו תש"ף (15.12.19). פסק דיננו קבע שבנסיבות תיק זה יש לדחות את מועד ההתמחרות. בפסק דיננו הגדרנו את צורת ואופן פירוק השיתוף. לא הייתה מונחת לפנינו בקשה לקבוע למי מן הצדדים זכות קדימה לקנות את חלקו של חברו. בית הדין קמא לא נדרש לנושא, אנו לא התבקשנו לפסוק בנושא זה, וגם אם היינו מתבקשים הדבר לא היה יכול להידון במסגרת ערעור על החלטה שלא ניתנה. משכך קוטב החלטתנו היה לדחות את מועד ההתמחרות למועד שבו תהיה למערערת אפשרות לדעת מה הן יכולותיה הכלכליות, כדי שתוכל לבצע ההתמחרות בצורה מושכלת. הא ותו לא.