סרן אסף דשן דויטש נ' התובע הצבאי הראשי

ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לתעבורה במחוז שיפוטי זרוע היבשה שניתן בתיק ז"י (תעבורה) 143/16 (סא"ל מאיה גולדשמידט – סגנית נשיאה) ביום 8.1.2017. הערעור (קולת העונש) נדחה.

1. סרן אסף דשן דויטש, המשיב, נתן את הדין לפני בית הדין הצבאי לתעבורה, בגין עבֵרה שעניינה אי-ציות לתמרורים, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. המשיב הורשע, על-פי הודאתו, בכך שלא ציית לתמרורים 431 ו- 815, המצויר על הכביש וביצע פניית פרסה אסורה, תוך חציית שטח הפרדה רצוף עם ארבעת גלגליו.
2. בית הדין קמא הנכבד השית על המשיב חודשיים פסילה על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך 600 ש"ח.
3. התביעה לא השלימה עם מידת העונש ועתרה להחמיר בעונשו ולהוסיף לו רכיב של פסילה בפועל.

גזר-דינו של בית הדין קמא

4. בית הדין קמא הנכבד סקר את נסיבות המקרה ופירט את שיקוליו בעת קביעת עונשו של המשיב, כדלקמן –

"מדובר בעבירה חמורה, המחייבת ככל[ל] פסילה בפועל, עם זאת בנסיבות העניין מצאתי שלא למצות את הדין ולהחמיר חלף עונש של פסילה בפועל, עונשי קנס ופסילה מותנים מחמירים, התחשבתי בהודאתו של הנאשם תוך נטילת אחריות בהזדמנות הראשונה, בכך שרישיונו הצבאי ניטל ממנו למספר ימים עקב האירוע, בצורך שלו לרישיון לשם תפקידו ובעיקר בוותק הרב בנהיגה ללא עברות נוספות".

ערעור התביעה על קולת העונש

5. התביעה הצבאית עתרה להחמיר בעונשו של המשיב בדרך של הוספת רכיב של פסילה בפועל. נטען, כי אי-ציות להוראות הניתנות בתמרורים האמורים, מגדיל באורח משמעותי את הסיכוי לגרימת תאונת דרכים ולפגיעה במשתמשי הדרך הנוספים. הוטעם, כי הצבת תמרור אינה נעשית כלאחר יד, אלא לאחר תכנון קפדני, שנועד למזער את סיכוני הדרך. חומרה יתירה ראתה התביעה הצבאית אף בכך שהמעשה נעשה באופן מודע ולא מתוך היסח הדעת. כן נטען, כי צורכי השירות הצבאי, כמו-גם, עברו התעבורתי הנקי, צריכים להיזקף לטובת המשיב ואולם אין בכוחם כדי להצדיק סטייה קיצונית מרמת הענישה. התובע הצבאי תמך עתירתו בפסיקה (ע"ת/41/15 התובע הצבאי הראשי נ' סמל מיכאלי (2015); ע"ת/9/14 התובע הצבאי הראשי נ' רב"ט קסא (2014); ע"ת/20/16 התובע הצבאי הראשי נ' טור' זוייב (2016)).

עמדת ההגנה

6. מנגד, עתרה ההגנה להימנע מלהשית על המשיב רכיב של פסילה בפועל. ההגנה הצביעה על נסיבות המקרה הייחודיות ועל עברו הנקי של המשיב, אשר אוחז ברישיון נהיגה מזה 17 שנים. ההגנה אף הפנתה אל פסיקה, שבמסגרתה, לא הושת עונש פסילת רישיונות בפועל, במקרים דומים (ע"ת/50/04 רס"ן לזרוביץ' נ' התובע הצבאי הראשי (2004) ומטכ"ל (תעבורה) 86/14 התובע הצבאי נ' רס"ן זיסקוביץ (2014)).