סרויה נ' רשות הדואר ואח'

פסק דין

לפניי תביעה במסגרתה עתרה הגב' סרויה שמרית (להלן- התובעת), כי חברת דואר ישראל בע"מ (להלן- הנתבעת 1) וחברת ויזה כ.א.ל. בע"מ (להלן- הנתבעת 2) יפצו אותה בסך של 2,000 ₪, בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה ולבעלה עקב אובדן דבר דואר הכולל פרטים אישיים וחסויים של בעלה.

לטענת התובעת, ביום 29.7.08 שלחה בדואר רשום, מעטפה שכללה כ- 250 עמודים, ובהם חומר חסוי ורגיש אודות בעלה, שלגבי חלקו לא נותרו בידיה העתקים, לנשיא המדינה במשכנו שבירושלים (להלן- החבילה). יצויין, כי התובעת צירפה לכתב התביעה אישור משלוח החבילה בדואר רשום.

לטענתה, לאחר זמן מה, ביררה באמצעות הנתבעת 1, על פי הברקוד של החבילה, וגילתה כי במקום להגיע ליעדה, היא הגיעה לנתבעת 2 שכתובתה בגבעתיים.

לטענת התובעת, כשביקשה מהנתבעת 1 את החבילה בחזרה, נענתה כי הנתבעת 1 יכולה להשיב לה את דמי המשלוח בלבד.

עוד טענה, כי פנתה לנתבעת 2, גילתה כי החבילה התקבלה ע"י עובד שלה האחראי על קבלת דואר, ולאחר פניות רבות ובקשתה לאתר את החבילה, נמסר לה כי לא ניתן לאתר אותה.

לטענת התובעת, לאור העובדה שהחבילה הגיעה ליעד אחר, ונמסרה מבלי שעובדי הנתבעת 1 בדקו את הרשום עליה, ולאור העובדה שהנתבעת 2 קיבלה דבר דואר שלא מוען אליה ולא טרחה להחזירו, על הנתבעות לפצותה בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה ולבעלה, אובדן ימי עבודה, טלפונים ובירורים.

לטענת הנתבעת 1, אכן, חלה טעות והחבילה המדוברת נותבה ונמסרה לנתבעת 2.

הנתבעת 1 הפנתה להוראות סעיף 81 לחוק רשות הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן- החוק), לפיו הפיצוי עבור נזק, גניבה או אובדן של דבר דואר, הוגבל בחוק לערכו של דבר הדואר שאבד, בכפוף לתקרת הסכום שנקבע לעניין זה בתקנות הדואר (היקף האחריות לדברי דואר פנים), התשס"ו-2006 (להלן- התקנות).

לטענתה, החוק מגביל את הפיצוי לנזק ישיר, ובענייננו לא ידוע ערכה של החבילה, ולמעשה התובעת עותרת לפיצוי בגין נזקים עקיפים, אשר הנתבעת 1 פטורה מפיצוי לגביהם על פי החוק.

בנוסף, הפנתה הנתבעת 1 לסעיף 78 לחוק, הפוטר אותה מאחריות לנזק שנגרם בשל מסירה מוטעית של דבר דואר.

הנתבעת 1 אף הפנתה לסעיף 101 לחוק, הקובע כי פתיחת דבר דואר שהיה אמור להימסר לאחר, מהווה עבירה פלילית, ולכן לטענתה, הנתבעת 2 היתה מחוייבת על פי החוק להעביר את החבילה למענה או להחזירה לרשות הנתבעת 1.

הנתבעת 1 צירפה לכתב ההגנה רשימת דברי דואר מיועדים למסירה מיום 30.7.08, ובהם החבילה ששלחה התובעת, אשר נמסרו לנתבעת 2, ועליה חתם מר תומר בן עמי, עובד הנתבעת 2.

לטענת הנתבעת 2, לאחר שמתקבלים דברי דואר ע"י צוות הדואר שלה, מתבצע מיון וכל דבר דואר נמסר למענו. במקרה בו צוות הדואר לא מצליח להבין למי ממוען דבר הדואר, הוא מועבר למנהל מדור הדואר, וכאשר מתברר כי דבר דואר מסויים אינו שייך לנתבעת 2, הוא מוחזר לסניף הדואר, אך הנתבעת 2 אינה מנהלת תיעוד מסודר לגבי דברי דואר שהוחזרו על ידה.

לטענת הנתבעת 2, על פי מספר דבר הדואר ברישומיה, הוא הועבר לעובדת מחלקת תפעול בשם מיכאלה, אשר אינה מקבלת דברי דואר רשום בשגרה, ואשר טענה כי אכן קיבלה דבר דואר רשום אך זה היה ממוען אליה.

לטענתה, לאחר בירור שערכה, לא אותרה החבילה נשוא כתב התביעה, ואיש מצוות הדואר לא זכר דבר דואר כה לא שגרתי.

לטענתה, מבירור שערכה מול הנתבעת 1, הועלתה אפשרות כי החבילה כלל לא הגיעה לנתבעת 2, אלא נשלחה ליעדה תחת מספר דואר רשום אחר, וכי נפלה טעות אצל הנתבעת 1, כך שמספר הברקוד של החבילה הודבק בטעות על דבר דואר אחר, שמוען במקור לנתבעת 2.

בדיון שהתקיים לפניי ביום 3.9.09 העיד מר אורן סרויה, בעלה של התובעת. לדבריו, החבילה הכילה כ- 250 עמודים ובהם חומר אישי, לרבות תעודות אישיות, הקשורים בבקשתו למחיקת רישום פלילי. לפיכך, טען, כי הפיצוי שדרשה התובעת הוא מינימלי, שכן לא ניתן לאמוד את הנזק הממשי שנגרם לו עקב החשש לחשיפת פרטיו האישיים ואובדן חלק מהחומר, ממנו לא נותר לו העתק.

לדבריו, במשך כחודש שוחחו הוא והתובעת עם לשכת הנשיא, ומשחלפו כחודשיים והחבילה לא הגיעה ליעדה, פנו לנתבעת 1 וערכו את הבירור שהוביל אל הנתבעת 2.

עוד טען, כי עד ליום הדיון לא הגיעה החבילה ליעדה.