סעתי ארז ואח' נ' כהן סמדר ואח'

ב"כ התובעים עוה"ד משה הרצוג ותומר אלנתן ב"כ הנתבעת 1 עו"ד אוהד שוהם ב"כ הנתבע 2 עו"ד שי עקרבי פסק דין

תביעה לפינוי מושכר בדיירות מוגנת.

רקע

1.התובעים הינם הבעלים של דירה בת 3 חדרים, בקומה א' של הבניין ברח' הקישון 56 בתל אביב, חלקה 251/10 בגוש 7084 (להלן – הדירה או המושכר). הנתבע 2 מחזיק בדירה כדייר מוגן, מכוח חוזה שכירות מחודש ינואר 1971, שנכרת בינו ובין המנוחה יהודית סעתי ז"ל, סבתם של התובעים. (להלן – חוזה השכירות). סבתם של התובעים הורישה להם את הדירה והיא נרשמה על שמם ביום 24/11/2008. יחד עם הנתבע 2 מתגוררות בדירה רעייתו גב' רחל ברוך, ובתם, הנתבעת 2 יחד עם 3 מילדיה. הנתבעת 2 וילדיה מתגוררים בדירה מאמצע שנת 2006, לאחר שהנתבעת 2 פונתה מדירה אותה שכרה בקריית מלאכי בצו של ראש ההוצאה לפועל.

התביעה

2.הנתבעת 1 פלשה לדירה שלא כדין ובחוסר תום לב, כדי לרכוש בה זכויות לפי סע' 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן – החוק). "תחולת ההגנה שבסעיף 20 לחוק הגנת הדייר מותנית בקיום תום לב מצד בן המשפחה המצטרף לדירה. תום לב כזה לא יכול להתקיים מקום בו מדובר בבן משפחה מבוגר שכבר ניתק מהתא המשפחתי, בנה לעצמו חיים עצמאיים מחוץ לדירה של הוריו בדירה משלו, ומבקש לחזור לבית הוריו אך כדי לזכות בדיירות המוגנת" (סע' 22 לכתב התביעה).

3.הנתבע 2, בהתירו לבתו להתגורר במושכר עם ילדיה, הפר את הוראות סע' 2 של חוזה השכירות אשר אוסרות עליו לשתף אדם אחר בהחזקת המושכר או להרשות לאחר להשתמש במושכר. לפי סע' 23 לחוזה השכירות רשאי המשכיר לדרוש את פינוי המושכר במקרה שבו הפר השוכר הוראה מהוראות החוזה. לפיכך, קמה נגד הנתבע 1 עילת פינוי לפי סע' 131(2) לחוק, לאמור: "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי".

ההגנה

4.הנתבעים הגישו כתבי הגנה נפרדים. הנתבעת 1 מיוצגת על ידי עורך שמונה לה באמצעות לשכת הסיוע המשפטי.

5.הנתבעת טוענת כי בעת חתימת חוזה השכירות ידעה הגב' סעתי ז"ל שהנתבע יתגורר בדירה עם אשתו ו-4 בנותיו, ובהן הנתבעת. הנתבעת התגוררה בדירה עד שנת 1988. במהלך תקופה זו לא נטען כי הנתבע מפר את חוזה השכירות בהתירו לבנותיו להתגורר בדירה. בשנת 2006 חזרה הנתבעת להתגורר בדירה בידיעתו ובהסכמתו של מר אברהם סעתי ז"ל, אביהם המנוח של התובעים, אשר טיפל עבור אימו בענייני הדירה. הנתבעת נאלצה לשוב ולהתגורר בדירה עקב פינויה מן הדירה בקריית מלאכי, הואיל ולא היה לה מקום מגורים חלופי ואף לא יכולת לממן מגורים בדירה אחרת. הנתבעת היא אשה חולה המתקיימת מגמלת מזונות דלה שהיא מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי. הנתבעת סועדת את הוריה, שאף הם אנשים חולניים. הנתבעת חזרה להתגורר בדירה בתום לב. כתוצאה ממצבה הכלכלי הקשה והחובות בהם היא שרויה הוכרזה הנתבעת על ידי ראש ההוצאה לפועל כחייבת מוגבלת באמצעים. כללו של דבר, הנתבעת מתגוררת בדירה מכוח הסכמת הגב' סעתי ז"ל ובנה מר אברהם סעתי ז"ל. לחילופין, היא זכאית להתגורר בדירה מכוח רשות שניתנה לה על ידי הוריה, המחזיקים בדירה כדין. על פי הדין, הדייר החוזי רשאי להתיר לבן/בת בוגרים להתגורר עימו בדירה, והדבר לא ייחשב כהפרה של חוזה השכירות. הנתבעת שוהה בדירה באופן זמני עד אשר יימצא פתרון סיעודי להוריה ועד אשר היא תוכל להרשות לעצמה לרכוש דירה חלופית.

6.הנתבע טוען כי הנתבעת נאלצה לשוב להתגורר במושכר לאחר שפונתה מדירה בה התגוררה בקרית מלאכי. הנתבעת שוהה בדירה באופן זמני עד למציאת פתרון דיור אחר עבורה, ושהותה בדירה מותרת על פי דין. הנתבעת מסייעת לנתבע ולאשתו אך אם ייפסק כי היא אינה זכאית להתגורר בדירה, הרי שהנתבע אינו מתנגד לפינויה של הנתבעת מהמושכר. הנתבע ביקש מהנתבעת, על פי דרישת התובעים, לחתום על מסמכים לפיהם היא לא תטען לזכויות לאחר אריכות ימיהם של הנתבע ואשתו אך הנתבעת סירבה. הנתבע לא הפר את חוזה השכירות, ולא הרשה לנתבעת להתגורר במושכר דרך קבע. "הנתבע יטען כי הוא זכאי להגנות מכוח חוק הגנת הדייר, וכי אין זה לפי מידת הדין והצדק לפנותו בנסיבות העניין, ולחילופין יש ליתן ארכה לפינוי לפי סע' 134 לחוק הגנת הדייר". (סע' 30 לכתב ההגנה).

ראיות הצדדים

7.מטעם התובעים העידו התובעים עצמם ודודתם, גב' אילנה דוזטס, אשר טיפלה בענייני הדירה לאחר מות אחיה, מר אברהם סעתי ז"ל, אביהם של התובעים, ביום 21/11/2006. לתצהירים צורפו מסמכים שונים, ובהם, מכתב התראה מיום 15/12/2006, בדבר הפרת חוזה השכירות במתן רשות מגורים במושכר לנתבעת, ומכתב תשובה מיום 31/12/2006 אשר נשלח מאת הארגון הארצי היציג להגנת הדייר. עוד צורפה קבלה בגין שכר דירה מיום 18/1/2007, שבשוליה נרשם: "מבלי לפגוע בזכויות להגשת תביעת פינוי בגין מגורי הבת וילדיה, ומבלי ששכ"ד יהווה הסכמה לכך". עוד הוגשו תצהירי חוקרים שמטרתם להוכיח שהנתבעת עבדה במקומות שונים ואין אמת בטענתה כי היא מתקיימת מגמלת מזונות שהיא מקבלת מהמל"ל.

8.מטעם הנתבע העידו הנתבע ואשתו. לתצהיר צירף הנתבע מסמכים המעידים על תשלום דמי מפתח עבור המושכר, ועל המאמצים שעשה הנתבע כדי להמשיך ולשלם לתובעים דמי שכירות למרות סירובם לקבלם ממנו. עוד צורפו מסמכים המעידים על מצבם הרפואי של הנתבע ושל אשתו.

9.מטעם הנתבעת העידה הנתבעת עצמה. לתצהירה צירפה הנתבעת מסמכים שונים ובהם רשימה רשמית של לשכת ההוצאה לפועל מיום 14/10/2009, ובה פירוט תיקי ההוצל"פ המתנהלים נגד הנתבעת ובהם תיק איחוד, בגין חוב כולל של כ-135,000 ש"ח, וכן החלטה בדבר הכרזת הנתבעת כחייבת מוגבלת באמצעים.

דיון

אקדמות מילין

10.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני החלטתי לדחות את התביעה. אקדים סוף דבר לראשיתו ואומר כי לא מצאתי בסיס לתביעה. נקל להבין את החשש המקנן בלב התובעים שמא תזכה הנתבעת בזכויות לפי סע' 20 של חוק הגנת הדייר לאחר אריכות ימיהם של הנתבע ואשתו, אך אין בכך כדי להקים עילת פינוי נגד הנתבע או נגד הנתבעת. חשש זה התגבר בוודאי נוכח התנהגותם הברוטאלית של הנתבעים אשר באה לידי ביטוי בשיחות ובמפגשים המתוארים בתצהירי התובעים. התנהגות מכוערת זו הכוללת קללות וניבול פה באה לידי ביטוי גם באולם בית המשפט, והדברים נרשמו בחלקם בפרוטוקול הדיון. ברם, בכל אלה אין כדי להקים עילת פינוי מן הסוג המתואר בכתב התביעה. הנתבע לא הפר את חוזה השכירות באספו אל ביתו את בתו אשר נותרה ללא קורת גג לראשה, והנתבעת זכאית להוסיף ולהתגורר בדירה עם ילדיה, כל עוד היא מתגוררת בה מכוח זכויותיו של הנתבע.

11.אופן ניהול ההליכים על ידי התובעים ראוי לביקורת בשניים: האחד – שינוי והרחבת חזית במהלך הדיון ובסיכומים. ב"כ התובעים הקדישו חלק נכבד מן החקירות ומהסיכומים כדי להוכיח שהנתבעת מתגוררת עם בן זוג בדירה אחרת, וכי מגוריה בדירה מושא התביעה הם למראית עין בלבד. טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות או בתצהירי התובעים ולו ברמז, וממילא לא יכולים היו הנתבעים להתגונן מפניה כהלכה. השני – צירוף ראיות לסיכומים ללא נטילת רשות לצירוף ראיות, משל מדובר בסדרי דין תקינים ומקובלים.

המסגרת המשפטית